רפי אמר שחבל שהחופש הגדול נגמר ואני לא הסכמתי איתו בכלל. רפי
לא אוהב את הבי"ס ואני לא מאשים אותו. המורים לא כ"כ אוהבים את
רפי כי רפי הוא תלמיד בינוני, מסוג התלמידים האלה שההורים שלו
שומעים ביום הורים שלילד יש הרבה פוטנציאל, אבל הוא לא משקיע
מספיק זמן בלהכין שיעורים ובגלל שהוא יושב שולחן מאחורי ברק
והם עושים ביחד המון רעש ולא מקשיבים למה שאומרים בכיתה. אני
חושב שזה בכלל בגלל שרפי אוהב כדורגל והוא השחקן הכי טוב בכיתה
ואי אפשר שהוא יהיה טוב בהכל. ובכלל כל החופש שיחקנו המון
כדורגל בשכונה. לא בגלל שאני מת על כדורגל, אלא בגלל שאין לי
משהו אחר לעשות בחופש ורפי הוא החבר הכי טוב שלי. אני תמיד
מעדיף להיות בקבוצה של רפי, כי אז יש לנו הכי הרבה סיכוי לנצח.
אבל אני בכלל לא שחקן מי יודע מה ולפעמים אני מעדיף להיות
השוער כי אף אחד אחר לא רוצה ואז כשעושים "כוחות" רפי בוחר בי
כי אין לו ברירה. אבל יכול להיות גם שהוא לוקח אותי כי הוא
החבר הכי טוב שלי ואני מספר לו דברים שלאף אחד בחיים אני לא
אספר.

רפי ואני ישבנו על הגדר הגבוהה מבטון ליד הבית כמו שתמיד היינו
עושים אחרי שהיינו חוזרים מבית-ספר. זה נראה כל כך מוזר לחזור
פתאום ללימודים ולחשוב שמחר נשב פה שוב ונדבר על דרור וטלי שהם
הכי מקובלים בכיתה ואולי הם יחזרו להיות חברים כמו שהם היו
לפני שנתיים בכיתה ד`. ונדבר על רונן שיספר לנו שוב את
הסיפורים המשעממים שלו מהנסיעות שלו לחו"ל בחופש ועל המבחנים
המוזרים של ענת, המורה לאנגלית. וגם השנה נהמר מי יהיה השנה
ייבחר לועד התלמידים ונדרג בפעם המיליון את רשימת הילדים
שמשחקים הכי טוב כדורגל בכיתה וכמו תמיד רפי ישים את עצמו
ראשון. פעם חשבתי שאולי רפי הוא לא השחקן הכי טוב בכיתה, אבל
לא הצלחתי לחשוב על דרך שאפשר למדוד את זה, אז ויתרתי ואם רפי
חושב שהוא השחקן הכי טוב אז שיחשוב ככה.

שאלתי את רפי אם הוא יודע אם דליה הולכת להיות המחנכת שלנו גם
השנה והוא אמר שלא ממש אכפת לו. אבל לי היה איכפת כי דליה היא
המחנכת הכי טובה שהייתה לנו עד היום. לרפי זה באמת לא משנה כי
אף מורה לא ממש אוהב אותו. קפצתי מהגדר למטה כי כבר כאב לי
התחת לשבת כל כך הרבה זמן על הגדר והסתכלתי לכיוון של רפי שישב
עדיין למעלה ובכלל לא הסתכל עליי אלא בטח חשב כמה זה נורא
שנגמר החופש. אבל אני דווקא שמח שהחופש נגמר כי כבר אין לי כוח
לראות יותר טלוויזיה וגם מה שיש זה רק תוכניות טיפשיות לילדים
קטנים ואמא שלי מתעצבנת כל בוקר שאני קם מאוחר ואני לא יודע
איך להסביר לה שאין לי כוח לשחק כל היום עם הילדים מהשכונה
ונראה לי שהם גם כבר מחכים שיתחילו הלימודים, חוץ מרפי.

אפילו את החוברות לחופש שהייתי עושה פעם הפסקתי לעשות כי
המורות תמיד היו אומרות שיבדקו אותם, אבל אף אחד לא היה מבקש
ממני להגיש את זה בתחילת שנת הלימודים ורק אמא הייתה אומרת שזה
מאוד חשוב והייתה יושבת איתי על התרגילים שלא הייתי מצליח
לעשות ואני הייתי יושב איתה בחוסר סבלנות עד שהיא הייתה פותרת
לבד את הכל. אז השנה גם היא התייאשה ובגלל זה כל החוברות שהיא
קנתה לי נשארו עדיין בשקית מהחנות אצלי במגירה בחדר. וה-כ-י
חשוב אני רוצה לחזור ללימודים בגלל גלית. אני באמת מספר לרפי
הכל ואין לנו סודות אבל לא סיפרתי לו על גלית. אני גם לא יודע
אם אני אספר לו עליה כי לא נראה לי שהוא בכלל מבין. הוא בכלל
כמעט ולא בא לימי הולדת ולמסיבות כיתה. הוא אומר שזה בגלל שהוא
לא רוצה לבקש מההורים שלו כסף לקנות מתנות לימי ההולדת, אבל
אני בטוח שזה בגלל שהוא פשוט מתבייש לרקוד והוא גם לא מדבר עם
בנות מפחד.

"נו....מה יש לך היום?" שאלתי את רפי בכעס. רפי לא התייחס
אליי, הוא תמיד ככה מוזר לפני תחילת הלימודים. "ליד מי נראה לך
שתשב מחר?" ניסיתי לשנות נושא. רפי הסתכל עליי כאילו לא הבין
את השאלה. "בטח יושיבו אותך שוב ליד אפרת"..."אתה תראה",
הוספתי וחייכתי. אפרת הייתה הדבר שרפי הכי שנא בבית ספר. ילדה
רזה נורא עם משקפיים קצת מצחיקים שתמיד באה לבושה עם שמלות
ארוכות. הייתה לה רק חברה אחת בכיתה, ענבל, ושתיהם היו אי שם
בתחתית הסולם החברתי של הכיתה. אני תמיד קצת ריחמתי עליהן
ושמחתי שלפחות יש להן אחת את השניה. בעצם, שמחתי קצת בשביל
ענבל, אבל את אפרת לא אהבתי כי כל המורות אהבו אותה בגלל שהיא
הוציאה תמיד את הציונים הכי גבוהים ופעם אחת היא אפילו נסעה
לאיזה תחרות של כל הארץ בחשבון שהייתה בירושלים וחזרה עם גביע
קטן כי היא זכתה במקום השני והמנהל של הבית ספר עצר את כל
הלימודים וקרא לכולם לבוא לאולם ספורט. עמדנו שם שעה לשמוע כמה
שאפרת מוכשרת ואיזה כבוד היא הביאה לבית ספר ובאותו יום המורות
אהבו את אפרת יותר, אבל רפי רק שנא אותה עוד כי הוא ישב לידה
בכיתה. דליה, המחנכת, חשבה שאם היא תשים את רפי ליד המצטיינת
של הכיתה היא אולי תדביק אותו בשכל, אבל אני יודע שכל פעם שרפי
לא היה בא לשיעור זה היה בגלל שהוא כבר לא היה מסוגל לשבת ליד
אפרת ואם הוא כבר היה חייב לשבת לידה אז הוא היה מציק לה כל
הזמן. הוא פשוט שנא בה כל דבר: את הקשת המעצבנת שהיא שמה
בשיער, את השמלות הארוכות, את הטושים והצבעים שתמיד התגלגלו לה
מהקלמר על כל השולחן, אפילו את הכתב הקטן והצפוף שלה הוא לא
היה מסוגל לסבול וזה תיסכל אותו כל פעם מחדש כשהוא היה מנסה
להעתיק ממנה במבחנים והוא פשוט לא היה מצליח לקרוא את מה שהיא
הייתה כותבת.

"אני עובר כיתה אם זה ככה", הוא סוף סוף הגיב. ואני חייכתי שוב
כי ידעתי שהוא לא מתכוון לזה והוא אומר את זה כי הוא מתרגז רק
מעצם הרעיון.
"אין לך ברירה, אתה תשב לידה שוב, אלא אם כן יקרה משהו לא צפוי
ודליה לא תהיה המחנכת השנה".
"אני עובר לה` 3, בעצם זה כבר ו` 3. ומירה היא מחנכת הרבה יותר
טובה מדליה"

שוב חייכתי כשרפי העלה את השם `מירה`. מירה הייתה המחנכת של ה`
3 וגם המורה שלנו לטבע והיא תפסה את רפי פעם מעתיק, אבל איכשהו
הוא יצא מזה בלי שמירה תעשה מזה יותר מדי עניין, מאז רפי לא
מפסיק לדבר על כמה מירה היא מורה מצויינת ושהיא בנאדם עוד לפני
זה שהיא מורה ושהיא היחידה שמבינה אותו ובכלל אין מה להשוות
אותה לשאר המורים.. הייתי אומר שהוא אולי אפילו קצת מחבב אותה,
הייתי אולי אומר `אוהב`, אבל רפי לא `אוהב` מורים.
"מירה תפסה אותך פעם אחת ואם היא תהיה המחנכת שלך ותתפוס אותך
שוב, לא תצא מזה כמו בפעם הקודמת", הכיוון של  השיחה מצא חן
בעיניי. "אתה כבר `מסומן` אצלה".
"מירה היא  המורה הכי טובה בבי"ס", רפי צעק.

שתקתי כי ידעתי שזה עניין רגיש אצלו, אף אחד לא מכיר אותו ככה,
אבל לרפי באמת איכפת לפעמים מדברים, גם אם לכולם הוא נראה אדיש
ושכל מה שמעניין אותו זה רק כדורגל.
"אני מקווה שישימו אותי השנה ליד גלית", המשכתי עם הנושא
המקורי, "אתה חושב שיש סיכוי שזה יקרה?"
רפי שוב שתק.
"מה אתה חושב על גלית?", לא ויתרתי.
"היא ילדה קטנה ומפגרת", הוא אמר מיד ואפילו לא הסתכל לכיוון
שלי.

כל הילדות בכיתה הן "ילדות קטנות ומפגרות". זה לא משנה על מי
הייתי שואל אותו, הייתי מקבל את אותה תשובה. בגלל זה אני לא
מספר לרפי מה אני חושב על גלית. אני נורא רוצה לספר לו, אבל
הוא פשוט לא יבין. אולי הוא אפילו יצחק עליי ויגיד לי שאני
מתעסק בשטויות ואולי הוא פשוט לא יתייחס אליי יותר כי אני מדבר
איתו על בנות והוא בכלל לא מבין מה מוצאים בהן. פעם אחת רפי
ואני שיחקנו בקלפים של חבורת הזבל והוא ניצח אותי ולקח לי את
כל הקלפים. ממש כעסתי על עצמי שנתתי לו לנצח וישבנו ולא דיברנו
כמעט שעה שלמה ואז באו שתי בנות מהבניין על יד והציעו לנו לבוא
לשחק איתן ב"גומי" ולי לא היה איכפת כי גם ככה לא היה לי מה
לעשות כבר. אז אמרתי שאני הולך ורפי צחק עליי שאני מעדיף ללכת
לשחק עם בנות. נורא נעלבתי ובלב איחלתי לרפי הרבה דברים לא
טובים שהיום אני מצטער שאמרתי אותם, אפילו אם זה רק היה בלב.

אמא שלי קראה לי מהחלון לעלות מהר הביתה. רפי הסתכל עליי למטה
ואני תפסתי את הרגל של רפי וניערתי אותה קצת.
"רפי, זה לא נורא שמחר מתחילים הלימודים. זו השנה האחרונה שלנו
בבית ספר הזה ואתה תראה שעכשיו כשאנחנו הכי גדולים בבית ספר זה
יהיה אחרת"
רפי עדיין נראה מאוד שקוע במשהו, אבל אני מכיר אותו, הוא תמיד
ככה בסוף החופש הגדול.
"וחוץ מזה הגיע הזמן שננצח סוף סוף את ה` 1, שבעצם ממחר כבר
יהיו ו` 1. וגם אולי נתפוס את מוטי וניתן לו מכות כמו שמגיע לו
אחרי מה שהוא עשה לך במשחק האחרון", ניסיתי לעודד והשתמשתי
בדברים שידעתי שרפי לא יישאר אדיש.
"כן...הגיע באמת הזמן" וחצי חיוך זדוני עלה על פניו רפי. אז
ידעתי שעשיתי את שלי ושאני יכול לעלות הביתה .
"אני צריך ללכת, ניפגש פה בשבע וחצי מחר, טוב?!"

רפי לא ענה ואני כבר התחלתי ללכת. לא הסתכלתי אחורה, אבל אני
יודע שהוא נשאר שם עוד קצת אחרי, בטח חושב מה יהיה התירוץ
הראשון שלו למורה לערבית שהוא לא הכין שיעורים, או למה הוא היה
חייב לצבוע את שרית בצבעי מים באמצע שיעור ציור, או שאולי הוא
סתם ישב וחשב איך אפשר לעשות שהשנה החדשה לא תתחיל.

פתחתי את הדלת ולפני שנכנסתי פנימה כבר שמעתי את אמא שלי צועקת
שאני אוריד נעליים בחוץ כי הם מלאות בחול. ישבתי על המדרגה הכי
נמוכה בחדר מדרגות, זו שקרובה לדלת והורדתי את הנעליים. אף פעם
לא הצלחתי להבין איך כ"כ הרבה חול נכנס לנעל כשאני משחק בחוץ.
מהחול שרוקנתי בנעל עשיתי גבעה קטנה של על המדרגה שישבתי,
ותקעתי את האצבע שלי באמצע, בשביל שזה יהיה דומה להר געש קטן.
הורדתי גם את הגרביים והכנסתי אותם פנימה לתוך הנעליים. נכנסתי
פנימה והשארתי את הנעליים עם הגרביים על יד הדלת. ההרגשה של
כמה גרגירי חול שנשארו לי על הרגל הייתה קצת מציקה אז רצתי
לאמבטיה ושטפתי את הרגליים.
"אמא, מגבת!!!", צעקתי. אמא שלי נכנסה פנימה לחדר אמבטיה
ושאלה מה אני רוצה, אז אמרתי שמגבת לנגב את הרגליים. היא חזרה
אחרי רגע והביאה לי מגבת קטנה. זרקתי אותה על הרצפה ונעמדתי
מעליה. התכופפתי למטה ועם הפינות של המגבת ניסיתי לייבש כמה
שאפשר מהרגליים. "אני צריך גם כפכפים", אמרתי שוב בקול רם
ואחרי שניה הדלת נפתחה שוב וזוג כפכפים נזרק אליי. "תבוא אליי
כשתסיים שם", אמא אמרה. בדרך חזרה לסלון, ראיתי כבר את
הניילונים הצבעוניים שנמצאים אצלי על השולחן בחדר. כל שנה יום
לפני תחילת הלימודים זה היה אצלנו כמו טקס. עטיפת ספרים
ומחברות. "ותביא איתך את השקיות מהחדר", הוסיפה. לקחתי את
השקיות וראיתי שחוץ מניילונים לעטיפות, היו שם גם 2 חבילות של
עפרונות עם מחק, מחדד קטן ממתכת, כמה עטים, סט טושים צבעוני
בתוך עטיפת פלסטי שקופה, סרגל והרבה מדבקות בכחול ובאדום.

הערימה של כל הספרים והמחברות היו כבר בסלון, מסודרים כבר לפי
המקצועות. אמא שלי התחילה לשאול אותי כל מקצוע באיזה צבע אני
רוצה ואני רק ידעתי שאת אנגלית אני רוצה בצהוב, חשבון באדום,
ערבית בחום ותורה בכתום, כי ככה התרגלתי משנה שעברה. את המחברת
של טבע רציתי לעטוף בנייר צבעוני שהשתמשתי לעברית פעם קודמת,
אבל בגלל שעברית זה כבר לא המקצוע שאני הכי אוהב וטבע זה כן,
אז רציתי להחליף, אבל אמא אמרה שלא נשאר מספיק משנה שעברה
ושאני אבחר עטיפה אחרת, אז זה כבר לא היה לי משנה. אח"כ גם
מילאתי את כל המדבקות והדבקתי על העטיפות שאמא שלי עשתה לי כל
כך יפה. אחרי שש מדבקות בערך גיליתי שמילאתי בשורה של `כיתה`
ה` 6 ולא ו` 6 מרוב ההרגל. ואח"כ כבר כאבה לי היד לכתוב את
השם, שם משפחה, כיתה ומקצוע על כל המדבקות אותו הדבר. התחלתי
להדביק את המדבקות על המחברות וכשראיתי שאמא שלי מדביקה גם,
אמרתי לה שאני רוצה לעשות לבד, כי זה החלק הכי כייפי, אבל
ויתרתי לה על המדבקות שהדבקתי ויצא עקום, ושהיא הדביקה מחדש.

וכשאמא שלי אמרה לי ללכת לסדר תיק למחר ושאלה אותי שאלות
מעצבנות על המערכת שעות, בכלל חשבתי כל הזמן איך אני מסדר שמחר
אני אשב ליד גלית. אני לא חושב שהיה לי את האומץ לבקש ממנה
לשבת לידי כי כל כיתה ה` בקושי ממש דיברנו והיא ישבה בכלל כל
השנה ליד טלי, החברה הכי טובה שלה, לא נראה לי בכלל שהיא תרצה
להחליף מקום. טוב, אז אולי אני לא אבקש מגלית, אבל אולי אני
אבקש מטלי נורא יפה ואני אגיד לה שאני אהיה מוכן לעשות בשבילה
את הכל ולעזור לה עם השיעורים ואני אתן לה להעתיק במבחנים, אבל
אז טלי תדע ואולי עוד אנשים ידעו ואני לא רוצה שאף אחד יידע,
כי אף אחד לא מבין. ניסיתי לחשוב על עוד רעיונות ואז חשבתי
אולי לבוא מוקדם לחדר מורים ולבקש יפה מהמורה דליה שבסידור
כיתה בהתחלה היא תגיד לגלית לשבת לידי, כאילו בתמימות, בלי
שהיא תדע. אבל אני לא חושב שמותר לי בכלל לבקש כזה דבר מהמורים
ויכול להיות שהיא בכלל נורא תכעס עליי שאני מבקש דבר כזה.
פתאום חשבתי שחבל שאני לא תלמיד גרוע כמו רפי, כי אז בטח היו
שמים לידי מישהי חרשנית שהמורות אוהבות וגלית נראית כזאת, אז
לפחות היה לי סיכוי. למרות שמצד שני יכול להיות שהייתי צריך
לשבת ליד אפרת ואני כבר לא יודע אם זה שווה את הסיכון.

באותו לילה לא ישנתי בכלל. כל לילה לפני תחילת הלימודים אני לא
ישן. תמיד אני אומר לעצמי שזה בטח בגלל החום, אבל אני יודע שזה
מרוב התרגשות, כי אני כבר מת לחזור לבית ספר. רק שבלילה ההוא
חשבתי רק על גלית. דמיינתי את גלית ואותי במסיבת כיתה ובחלק
הזה של כרית אהבה אני נותן לה אותה עם נשיקה על הלחי ואומר לה
`1` שזה "אני אוהב אותך" ואח"כ `6` שזה "מציע חברות" וברור
שהיא אומרת לי שכן ואז אנחנו עושים את החלק של `שבע דקות בגן
עדן` ביחד ובריקודים אני מזמין רק אותה למעגל ובסלואו שמים את
השירים שאני והיא הכי אוהבים ואנחנו רוקדים צמוד צמוד. בשנה
האחרונה ראיתי אותה הרבה במסיבות כיתה ורציתי להציע לה פעם
חברות, אבל לא יכולתי. הרגשתי כאילו מישהו נתן לי זריקה משתקת
כזאת ואני לא מצליח לזוז או לדבר. כל פעם שהיה `כרית אהבה`
ישבתי הכי רחוק שהכרית לא תיגע אליי ואם היא כן הגיעה אז אמרתי
שאני לא משחק ובכלל עשיתי כאילו כואבת לי הבטן, אמרתי שימשיכו
בלעדי ורצתי לשירותים. באמצע השנה גיא הציע לגלית חברות והם
היו חברים שלושה חודשים וכל הכיתה לא הפסיקה לדבר על זה. אותי
זה נורא הכעיס כי אני רציתי להציע לה קודם והוא השיג אותי. אז
רציתי שאני ורפי ניתן לגיא יום אחד מכות אחרי בית ספר שיידע
שהוא לא היה צריך להיות חבר של גלית, אבל לא ידעתי באיזה תירוץ
להשתמש בשביל לשכנע את רפי, כי אני יודע שאם הייתי מספר לו מה
אני מרגיש הוא לא היה מבין.

למחרת בבוקר נפגשתי עם רפי, למטה, ליד הגדר והתחלנו ללכת לבית
ספר. הוא היה במצב רוח הרבה יותר טוב מאתמול ונראה לי שהוא גם
חשב קצת על מה שדיברנו אתמול ושבסה"כ להתחיל את הלימודים זה לא
כזה נורא. הוא סיפר לי בהתרגשות שאח שלו נתן לו את הקלף החום
שחיפשנו כבר שבועות בשביל לגמור את האלבום. כל כך הרבה זמן
חיפשנו את הקלף הזה וקנינו המון חבילות בקיוסק בדרך מבית ספר
הביתה וחשבנו שאולי שם נמצא את הקלף. רק לרועי היה את הקלף הזה
מזמן והוא הדביק אותו אצלו באלבום ושאר הילדים בכיתה נשברו כבר
לפני חודש והפסיקו לאסוף את הקלפים לאלבום הזה והתחילו להדביק
את כל הקלפים הפושטים על התיקים, המחברות, על השולחנות ומה לא.
רק אני ורפי עוד המשכנו לאסוף קלפים לאלבום המשותף. טוב, הוא
לא בדיוק היה משותף, זה היה האלבום של רפי והוא היה אצלו בבית
ואני הייתי רואה אותו רק כשהייתי אצלו, אבל אם לי היה קלף שאין
לו באלבום אז הייתי נותן לו, כי ככה הוא החליט ולי זה לא היה
משנה, העיקר שהאלבום יהיה מלא.

חשבתי שאני אשמח הרבה יותר לשמוע שהאלבום גמור, אבל עכשיו
פתאום כשאין מטרה יותר זה היה נראה אפילו קצת עצוב, 'אז מה
הטעם לאסוף עכשיו קלפים?', חשבתי. רפי המשיך להתלהב ואמר לי
שאני חייב לבוא אחרי הלימודים לראות את האלבום ובאמת זו הפעם
הראשונה שרפי ואני גומרים ככה אלבום, זה לא ממש עניין אותי
כבר, אני רציתי רק שגלית ואני נשב ביחד בשיעור הראשון היום
ונסתדר כל כך טוב שהיא תרצה לשבת לידי גם כל השנה. באמת שרציתי
לספר לרפי עליי ועל גלית, אבל לא היה לי מה לספר לו. לא ידעתי
מאיפה להתחיל. הוא לא היה במסיבת סיום של כיתה ד` שהייתה באולם
ספורט של בית ספר. כל שכבה ד` הייתה שם וגם אני וגלית. ואני
זוכר שדיברתי עם בני וצחי על חלליות ומטוסים ופתאום הסתכלתי
וראיתי לפני את גלית, בחצאית ורודה וחולצה לבנה, עם כוס פלסטיק
חד פעמית ריקה ביד. היא חיכתה שמישהו יסיים עם הבקבוק כדי
למזוג לעצמה גם. היא הסתכלה עליי בחזרה ואמרה לי "היי" בחיוך
מקסים ואני חושב שאמרתי "אהלן" והיא הוסיפה "אתה יודע שאנחנו
לומדים יחד כבר שנה שלמה ואף פעם לא יצא לנו לדבר?". אני רק
זוכר שלא חשבתי על שום דבר באותו רגע, ממש ממש כלום, כאילו
הוציאו לי את כל המחשבות ועשו לי שם בראש ואקום. לקח לי כמה
שניות להגיב ב- "באמת?!", "לא שמתי לב". וחודש אח"כ עוד
התעצבנתי שזה כל מה שהיה לי להגיד. כי שניה אח"כ היא כבר מזגה
לה שתיה לכוס ונעלמה משם מהר.

בכיתה ה` השתדלתי להיות הכי קרוב שאני רק יכול אליה. כשחילקו
את הכיתה לקבוצות לימוד השתדלתי להיות באותן קבוצות שהיא
הייתה, בטיול השנתי הלכתי מאחוריה כל הטיול והייתי מוכן כל רגע
שאם היא תיפול, אני אהיה שם בשביל לעזור לה לקום וביום ספורט
עודדתי אותה כל הזמן בריצת 300 ובקפיצה לרוחק. אבל אף פעם לא
דיברנו, זאת אומרת, היינו אומרים "היי" או משהו ומחייכים אם
היינו מפגישים מבטים, רק לא ממש דיברנו.

רפי ואני עברנו בשער של בית ספר ואני כבר לא יכולתי לחכות,
רצתי מהר פנימה לתוך המסדרון וחיפשתי את רשימת הכיתה בלוח שעל
יד הדלת.הייתה שם ערמה של ילדים מהכיתה שהצטופפו סביב הרשימה.
השתחלתי איכשהו פנימה ועברתי מהר על רשימת השמות וראיתי שני
שמות חדשים ואז עברתי על הרשימה שוב והיה חסר שם שם אחד. עברתי
שוב ועוד פעם ועוד פעם, כי חשבתי שאולי יש שם טעות. היה חסר שם
השם של גלית. רפי עבר לידנו כאילו לא מעניין אותו מה השתנה
בכיתה ובני תפס אותי והתחיל לדבר איתי, אבל אני לא הקשבתי לו
ושאלתי אותו תוך כדי אם הוא יודע מי השניים החדשים ומי עבר
כיתה. בני משך בכתפיים ואמר שאין לו מושג ואז רצתי לדפנה שהיא
תמיד יודעת הכל והיא אמרה שהיא לא יודעת מי השניים החדשים
ושהיא יודעת שמירב עברה ל-ו`4 והיא חושבת שגלית עזבה גם כי היא
טסה עם ההורים שלה לחו"ל, אבל שאני אשאל את טלי, חברה שלה.
חיפשתי את טלי בתוך הכיתה ולא ראיתי אותה, יצאתי החוצה
והסתכלתי במסדרון וגם שם היא לא הייתה. כשנכנסתי שוב פנימה,
רפי צעק ושאל אותי אם אני רוצה שהוא יתפוס לי מקום, כי הוא תפס
כבר את השולחן האחרון בפינה ואם אני רוצה לשבת לידו. צעקתי לו
בחזרה שלא איכפת לי והוא כבר התחיל להציע את המקום שלי לילדים
אחרים. פתאום שמענו את הצילצול ועברה לי צמרמורת בכל הגוף ואני
לא יודע אם זה מהמחשבה שאנחנו מתחילים שוב שנה חדשה או שבגלל
שאני יודע שאולי את השנה הזו אני אעביר בלי גלית. בני תפס לי
מקום לידו, קרוב להתחלה של הכיתה, בטור האמצעי. באתי לשים שם
את התיק ואז פתאום ראיתי את טלי יושבת מאחורי עם ילדה שאני לא
מכיר. אז הבנתי שגלית באמת איננה.

דליה המחנכת נכנסה לכיתה ופתאום היה כזה שקט שנשמע יותר נורא
מהצעקות והבלאגן שהיו קודם. דליה שאלה איך היה החופש והסבירה
את כל הדברים הרגילים על שנת הלימודים ומה השתנה בבית ספר ואז
היא הוציאה דף עם סימון של כל השולחנות בכיתה, יחד עם השמות
שלנו ואמרה שאחרי שנתיים כמחנכת היא כבר יודעת איך להושיב
אותנו הכי טוב, אז היא הקריאה שמות ואמרה לכל אחד לאן לעבור
ואז שוב התחיל בלאגן נוראי ובסוף מצאנו את עצמנו יושבים
במקומות חדשים. רפי כמובן התיישב בסוף ליד אפרת, ממש מתחת לאף
של המורה בשורה הראשונה ולא עזרו לו כל הבקשות לעבור למקום אחר
ולהיות `ילד טוב`. אני מצאתי את עצמי ליד אסף ואמרתי שזה הרע
במיעוטו כי אולי אנחנו לא חברים טובים, אבל אסף הוא חרשן ואולי
אני אוכל להעתיק ממנו קצת בבחינות. אבל שולחן לידי, ישבה
החדשה, זו שישבה קודם ליד טלי ובכלל מסתבר שקוראים לה מיכל.
חייכתי אליה והיא חייכה חזרה . אמרתי לה "שלום" ואח"כ "את
חדשה, נכון?" והיא כמובן אמרה שכן. אז אמרתי לה שאני שמח
שאנחנו מדברים כי לא הייתי רוצה שנלמד יחד שנה שלמה ולא נדבר
והיא אמרה שהיא לא חושבת שזה יקרה ואז היא הציעה לי מסטיק ואני
סירבתי בנימוס והסברתי לה שדליה לא אוהבת שלועסים לה מסטיק
בשיעור כי זה מזכיר לה פרות. והיא צחקה ואני חייכתי.

בהפסקה ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם היא הייתה רוצה לעבור לשבת
לידי והיא אמרה שכן כי זה שלידה נורא מסריח ולדעתי זה היה סתם
תרוץ, כי אני מכיר את בני, אין לו בעיה מיוחדת עם נקיון.
למחרת בבוקר הגעתי לבית ספר והלכתי ישר לחדר מורים. ליד השולחן
הגדול באמצע ישבה המורה דליה ולידה היה המורה לספורט. חיכיתי
שהיא תסתכל עליי וסימנתי לה עם היד אם זה בסדר שאני נכנס. והיא
עשתה לי שכן, אז נכנסתי וחיכיתי שהמורה לספורט יילך ואז היא
קראה לי לבוא ושאלה אותי אם היא יכולה לעזור לי במשהו. לקחתי
הרבה אוויר, חייכתי ואמרתי, "המורה דליה יש לי בקשה קטנה..."