לפעמים כשפוגשים אותו, חושבים שהוא דבר טוב.
חושבים שהוא מעניין, אנושי, אמיתי.

הוא כמו פרפר, כשרואים אותו ישר חושבים שהוא נראה מדהים,
אבל למרבה הצער פרפרים מתים מהר,
וגם הקסם הזה מת מהר.

כמו זיקוק שנדלק לרגע, וכל הילדים הקטנים כ"כ רוצים להאמין
שאורו לעולם לא ידעך, מסרבים להאמין שמה שלפני כמה שניות היה
כ"כ נהדר, עכשיו הוא סתם מקל שרוף, מה שהפיק ניצוצות ואור
מרתק, עכשיו נראה די חסר ערך.
די מת.

בניגוד לפרפר, ובניגוד לזיקוק,
אין לו קסם משלו, גם אור משלו אין לו.

הוא רק משקף את אורם של אחרים,
הוא מתקרב אליהם, והכוח הזה נספג בו, ויוצא בחזרה החוצה -
חלש יותר, אבל כנראה שאנשים לא רגילים לראות את האור של עצמם.
אז לרגע הם בטוחים שהוא באמת מיוחד, לא מבינים שהם אלה שעושים
הכל, הוא רק נמצא שם.

האשליה הזו לא מחזיקה הרבה זמן.
אצל כל אחד זה אחר, אבל כולם בסוף מבינים שבעצם אין כאן קסם,
ואין כאן אור.
הוא כבר לא משקף דבר, הוא הופך להיות חלול, שקוף.
אנשים רואים דרכו, מבינים שבעצם מעולם לא ראו אותו.

בסוף כולם מבינים שהוא רק אשליה של משהו מיוחד.