טיפות הגשם שיורדות כעת
מעלות בי דמעות שלא בכיתי מעולם
וזיכרון ישן עולה במוחי
על חורף אחד שהיה פעם

איך חזרתי מבית-הספר
והייתי כולי רטובה
איך הפשטת אותי וניגבת אותי
והלבשת לגופי חולצה יבשה

והגשם ממשיך, הוא לא נח לדקה
ואני מול חלון יושבת, צופה
תוהה אם גם את מול חלון יושבת...
האם יש סיכוי שבי את נזכרת?

כמו בכל חורף, חוזר הניגון ושב
ואני, כמו בתוך גלגל, תקועה בתוכו
ושוב אני יושבת וכותבת לך עוד שיר
בדיוק, כמו בחורף ההוא

תשע שנים כבר עברו
תשעה חורפים אני כותבת
תשעה גשמים ראשונים שירדו
תשע שנים שעליך חושבת

מספר שירים שכתבתי
ולא תשמעי לעולם
כי אני, לצערי, עדיין פה
ואת, לצערי,
               
                      שם!