שכבנו על מיטת מי חול.
אני מעליה והיא מתחתי,
והיה קשה לנוע, היה קשה לנשום,
אבל רצתי עמוק אל תוך מדבריות שדיה,
חודר לתוך נקיק הסלע,
רוקד על מדרונות גופה,
נשטף בנחלי הזיעה הקרה הזורמת,
המתערבבת בחול, בדם, בזוהמה.
והיה זמן להתעכב ולחשוב,
לשמוע בין אנחה לגניחה
גל קוצף וזועף,
אולי על דבר שלא נעשה
אך כן נעשה בדרכו המשונה.
ובעיניה ראיתי את עיניה.
בלעתי את רוקה, את נשמתה,
שאותו העת לבטח
שכנה בין ידי פילגשו של המלך
והרגישה מלכה.
כמה עלוב הכל וכמה מעט נשאר,
אם בכלל יש למה לצפות,
ולמה להמשיך ולחטוא בחטא הקדום
שיום יום נעשה, כל רגע,
ורק עליו חושבים ורק אליו הולכים.
וכי חשבתי אותי לאחר וטעיתי,
ונדמה היה שכבר לא אוהב כשאהבתי,
ואיך קרה שאני, אני!
על חוף ים עם אישה,
רופס מטמטום, רועד מהנאה,
ברגע שלי, הגדול, אותו לא חלקתי איתך-
צצת מנבכי ליבי, ככה סתם,
דמעות בעיניך, עירומה, בודדה,
ואת לא כזו
(אולי רק עירומה
בידי פילגשו של המלך),
ואני חש מסורס.
אני סריס מר נפש
שעליו יושבת מלכה.