השמש שקעה ברחובות פאריז. שוב הוא לא מצא עבודה. כבר כמעט
יומיים שהוא לא אכל, חוץ מאותה פרוסת לחם שהביאה לו הילדה על
האופניים. רק הסתכלה עליו והרגישה רחמים. בנאי הוא היה פעם-
פועל פשוט, לא הרוויח קראט זהב ביום, אך מספיק בשביל לקיים את
משפחתו בכבוד. יום אחד החליטו העשירים להביא מהגרים מבחוץ- "כח
עבודה זול יותר" , הם אמרו. על ז'אן לוק הם לא רצו לשמוע יותר.
"לך תמצא עבודה- הילד רעב", בעטה אותו החוצה קולין אשתו, בבוקר
שלאחר הפיטורים. ואכן, חוסר מזל משווע היה להיוולד לבן המעמד
הנמוך בצרפת באותו זמן. "אולי היה מאותם עשירים מתנשאים בגלגול
הקודם", חשבה לפעמים אמו באחד מהתקפי הבכי שלה. "איך הם היו
מתהלכים כאילו כך העולם שלהם, כל הלורדים הגאוותנים האלה,
דורכים פה ושם על איזה ז'אן לוק או ז'אן פייר, מה אכפת להם?
הנשים שלהם היו יבבניות ומפונקות- "תקנה לי עוד שמלה", "קח
אותי לתאטרון", לבקש הם תמיד ידעו וגם קיבלו". מבין הלורדים,
אחד הבולטים ללא ספק היה הברון ז'רמי, עם אשתו המצועצעת- מרלן.
"צריך לזרוק את כל הפועלים האלה ממגדל אייפל", היה נוהג לשנן
(אולי שכח לרגע מי בנה "בשבילו" את מגדל אייפל, למרות שבעיות
זיכרון לא היו לו, הוא אף פעם לא שכח את המספר של הכספת). "רק
צרות הם עושים, מהגרים מבחוץ, זה הפתרון". חיי הוללות הוא
ניהל, קופץ ממשתה למשתה ורק מדי פעם היה מצליח לחזור לביתו בלי
מלווה מכל צד. וכסף? האגדה אומרת שלאביו היה עץ בגינה, רק
שבמקום תפוזים הוא הצמיח דולרים. אך אם אביו עוד הרוויח את
כספו בתחילת דרכו בשביל שיוכל לזרוע את העץ המדובר, הרי שז'רמי
לא עבד דקה כל ימי חייו ובמקום להודות על כך הוא התנהג בגסות
כלפי המעמד הנמוך.

"עוד יומיים", חשב לעצמו ז'אן, "איך אשיג את הכסף?". אחד
הדברים היחידים שהחזיק את ז'אן בחיים היה ימי חמישי בערב-
האופרה. איך שהם התנענעו על הבמה עם קולות של מלאכים, היה
מתענג מכל רגע. היה שומר לעצמו חלק מהמשכורת הזעומה שלו בצד
ופעם בשבוע היה הולך לאופרה. היה מתחפש לאיש עשיר, שלכאורה חי
חיי זוהר והולך לאופרה לפחות שלוש פעמים בשבוע, שקופץ ממשתה
למשתה ומוקף משרתים מפה עד להודעה חדשה. את הבגדים, חליפה
מחויטת ונעליים מצוחצחות, מצא פעם ליד בית של איזה לורד. כל
שבוע במשך כמה שעות הפך עולמו ורוד, לא היו בעיות פרנסה, הילד
לא היה רעב, קולין לא הייתה חולה והוא היה גר בארמון מפואר, לא
בקרוון שבור.

אך השבוע ז'אן היה פסימי. הוא היה צריך להשיג אוכל לילדו בן
ה-12, שבכה כל הזמן. גם קולין, המסכנה, נהייתה שוב חולה והיה
צריך לקנות לה תרופות. בעל כורחו, פנה למקצוע שלא דורש שום
כישורים מיוחדים חוץ מהיכולת להושיט את היד ולהראות מסכן -
קבצנות. למצוא קבצן ברחובות פאריס היה כמו למצוא צלב בכנסייה.
ז'אן תפס לו את אחת מהפינות הריקות והרוויח כבר 8 לירות. עוד 2
והכל מסתדר - גם אוכל לבית, גם תרופות לקולין, וכמובן, כרטיס
לאופרה.
"הו! עוד קבצן ברחובות פאריס... אתה חדש פה?", שאל לורד
ז'רמי. הוא בדיוק עבר בפינה של ז'אן לוק. "לא יוצלח שכמוך! לך
תמצא עבודה!", אמר בבוז. כאילו שהוא וחבריו הנפוחים הם לא אלה
שגרמו לז'אן להיות מובטל, רק לפני כמה ימים. "עזוב אותו, בוא
תקנה לי שמלה חדשה", נתלתה עליו מרלן, חצי שיכורה כהרגלה. "לא
לפני שארק לעברו יריקה הגונה". "טפו", ירק לעברו הלורד, והלך
כשהוא צוחק ברשעות.
ז'אן לא התרגש מהסצנה, הוא כבר פגש מספיק אנשים כאלה בתקופת
חייו. הוא חשב עכשיו רק על 2 הלירות שחסרו לו. ואז, ילד קטן
מהמעמד הבינוני, דומה קצת לבנו אם כי בריא ושמח יותר, עבר
במקום: "אבא, אבא, תן לי כסף!". 2 לירות זהובים יפים יצאו
מכיסו של האב- לא פחות ולא יותר. וכך קנה לאשתו את התרופות
הנדרשות והשיג אוכל לילדו הקטן.

יום חמישי הגדול הגיע. לפנות ערב, ז'אן התקלח, לבש חליפה
מהודרת ויצא להיות "לורד ז'אן לוק".
כהרגלו, התיישב ז'אן בכיסאו בתא הכבוד, כשלפתע קלט בזוית העין
שלו את לורד ז'רמי המושמץ.
"תראו, תראו מי פה...אם לא הקבצן העצלן בכבודו ובעצמו?!", לגלג
הלורד בקול רם.
"מה?! קבצן?!",שאלו כמה גבירות בתמיהה, "ועוד בתא הכבוד?!".
"כן, בטח", התנדב מיד הלורד לענות, "במו עיני ראיתי אותו יושב
בקרן רחוב, הבטלן הזה!". לחשושים החלו עוברים בקהל המבולבל
וז'אן לא ידע איפה לקבור את עצמו. באותו רגע, הוא לא חשב על
כלום, רק הרגיש ששני שומרים תופסים אותו בידיים וטראח - הוא
נחבט על המדרכה. "זהו, לקחו ממני את הנאתי האחרונה בחיים!",
אמר על סף דמעות. "קולין כבר תמצא בעל טוב יותר, וגם לז'אק לא
יזיק אבא עם קצת יותר כסף".
ז'אן הלך לאגם הקרוב, עמד על צוק והכין את עצמו לקפיצה
האחרונה.
"רגע בחורי!", הגיח מאחוריו רוזן נלהב. "לאן אתה חושב שאתה
הולך?! עצור, מה דעתך להיות אחד מראשי החצר של הרוזן ג'ון?"
כבן 70 היה המלאך הטוב הזה, כנראה שיש גם רוזנים כאלה, אם כי
לא הרבה. חיוכו היה אמיתי ואוהב, וז'אן לא היה המסכן הראשון
שהוא הציל רגע לפני הסוף.
וכך נהיה ז'אן אחראי החצר של הרוזן ג'ון והתפרנס בכבוד רב.
ז'אק הקטן התחיל להשמין מרוב אוכל, קולין הבריאה והתחילה
להתלבש במיטב התלבושות כיאה לאישה במעמדה. השלושה היו יוצאים
הרבה, מבלים וחיים עם הרוזן בטירה היפה.
ז'אן היה עובד חרוץ ועשה כל דבר שביקש הרוזן, והאחוזה התנהלה
למופת. לא לשווא הוא נקרא לחדרו של הרוזן יום אחד..." ז'אן,
אני צריך יורש לאחוזתי היפה. אתה הדבר הכי קרוב שיש לי לבן. מה
דעתך להיות רוזן?". למרות שעמד למות, לא הצליח להסתיר את חיוכו
המפורסם. "הו, רוזן, אני...", התמוגגו פניו של ז'אן. " זה בסדר
ז'אן, אני יודע".
ז'אן היה מאושר עם התפקיד החדש. הוא ניהל חיי זוהר כמו שתמיד
חלם, ובילה עם קולין עד השעות קטנות של הלילה. כמו הרוזן ג'ון
לפניו, הוא השתדל לצמצם את הפערים בין המעמדות, ועזר בקביעות
לאנשים מסכנים, בני המעמד הנמוך.
אבל לא כולם היו שמחים כמו ז'אן ומשפחתו. באותו רגע ישב לו
קבצן ברחובות פאריס. ז'רמי ג'וניור שמו. האמת, שהיה אמור להיות
לורד, לולא אותו ערב ארור שבו ללא התראה מוקדמת, התמוטט בניין
האופרה. לאחר מכן הבינו, שהמהגרים אומנם כוח עבודה זול, אך מה
לעשות, שלבנות בניינים הם לא ידעו...  אביו ואמו, הלורד ז'רמי
ואשתו מרלן, נהרגו יחד בתאונה המחרידה הזו ואתם עוד כמה גבירים
וגבירות. כך לפחות סיפר לו דודו שמת מחוסר כל. הוא גם סיפר לו
שאביו היה אחד הלורדים העשירים בפאריס.
עכשיו יושב לו ז'רמי ג'וניור, בקרן הרחוב, מתחנן שיתנו לו עוד
2 לירות, זה כל מה שחסר לו.
אתם מבינים? יש לו מנהג לז'רמי ג'וניור, כל יום חמישי הוא לוקח
את החליפה המחויטת והנעליים המצוחצחות שמצא בחצרו של הלורד
ז'אן, והולך לבניין האופרה שנבנה מחדש ע"י פועלים צרפתים.  
הלא מה הוא רוצה בסה"כ? להרגיש בן אדם פעם בשבוע...