אני יושב כאן ובוכה.
וכמו תמיד, חושב על למות, ועל מוות בכלליות.
זה מוזר, כי תמיד כשאני בוכה או מאוכזב מעצמי, ומהחיים שלי,
אני חושב על להתאבד ועל מוות.
אבל לאחרונה, בזמן שאני בוכה, או עצוב, או סתם מדוכא, מתחילים
להיות לי במוח מין שביבים של תקווה, שכל מה שאני עובר ויעבור
ישתלם, ואני יזכה לשלווה ושקט בחיים שלי, והמלחמה המתמשכת הזו
תיגמר. אז אני אזכה לחיים פשוט בלי כאב, בלי בכי, בלי צער,
וחיים עם המון אהבה, ותקווה, אבל אני יודע שהמלחמה הזו רחוקה
מלהסתיים.
אני יודע שעד שהמלחמה תסתיים, אני אצטרך לחיות את החיים בהווה,
ולא לחיות אותם בתקווה לעתיד טוב יותר, אני צריך לחיות אותם
בתקווה ליום אחד טוב יותר!
אבל גם אסור לי לשכוח שלכל מלחמה יש סוף, וגם לשלי תהיה, ואני
חייב לזכור, פשוט חייב לזכור שזה נגמר לבסוף, ואני יעבור את זה
כמו כל דבר בחיים אני אעבור את זה יחד עם שביב התקווה שלי.