"אהבתי אותך בכל ליבי. כל מה שהיה לי היה שייך לך, ויתור העצמי
עבור ההנאה לחוש אותך בכל דרך." הוא לחש. הוא אהב אותה בדרכו
שלו, הבעיה היתה שלא היתה לו אף דרך אחרת. ידע לשחק איתה,
לזרוק אותה ימין ושמאל, למעלה ולמטה, לחבק אותה ולעשות את
הפרצוף האדיוטי שלו שהיא תמיד האמינה לו. בגד בה, רימה אותה,
השפיל אותה, איים עליה שהוא יעזוב, צחק עליה בחברה. אך הצדק
והבחורה הקופצנית שמעניקה ומעניקה עדיין איתו...

היא נולדה וגדלה ללא הרבה חום ואהבה. אהבה לחוש את תשומת הלב,
אפילו אם זה בגלל החזה הגדול שלה, או הפוזה הקופצנית שלה שמעט
אנשים ראו מה מסתתר מבפנים. היא היתה כבויה ממזמן, אך רק המחשב
ידע זאת. בדרך כלל בערבים היא היתה יושבת לידו, שלווה, חצויה,
אך בעיקר פתוחה להחריד מבפנים, ומקלידה, מקלידה כל כך מהר שהיא
בעצמה לא שמה לב לבולמוס הרצחני של הרגשות שהיו יוצאות החוצה
ממנה בצורה שאף אחד לא ראה, ואולי לא יראה ליותר מזמן קצר בגלל
שהיא כל כך רגילה למסכה הרדודה, והחלולה שהיא לבשה כל חייה.
אהבו אותה - ככה היא הרגישה והיא צדקה במידה מסויימת. אבל מה
זאת אהבה של אנשים חלולים? איך היא היתה מסוגלת לדעת שכל חבריה
מקבלים רק  משחק. החיוך תמיד היה שם, ואם לא אז במקומו היה
מגיע הבכי המוקצן שתמיד היה עוזר לה לרחם על עצמה. לא היה לא
רע בחיים אז היא אהבה להפריז עד שזה קרה.

הוא הגיע בהפתעה, בתקופה שהיא לא ציפתה לאף אחד, ואהבה איך
שגברים בוחנים אותה, מתחילים איתה, למרות שבפנים היא כל כך
חשקה וייחלה לבחור. האדם שיבין אותה. אף אחד לא האמין שהיא
תבחר בו. הכל השתנה...
היא פחדה ממחויבות, פחדה מלהראות אהבה אין סופית, פחדה מלסמוך,
פחדה מלפחוד, ובעיקר מלאבד אותו. החיוך הפלסטיק שהוא ענד,
המילים החמות שליטפו אותה יחד עם המגע שהיא לא חשה אף פעם נגעו
בה עמוק - היא התמכרה. העיוורון הגיע כמחדל.
היא עדיין לבשה את המסיכה. היא עדיין היתה עם החיוך המטופש,
והיתה תמיד מדברת אל הדברים הכי תפלים, וגם כאשר אנשים לידה
היו כבויים היא היתה ממשיכה לדבר על עצמה כפיתרון עבורם, ובגלל
שכזאת היא היתה, מרוכזת בעצמה, הוא היה מקנא בה כל כך. הוא היה
חודר לפרטיותה, הוא היה שם בפנים עד שהוא חנק את האני העצמי
שלה. מעולם היא לא ישבה עם עצמה האמיתית ועשתה רשימה של דברים
שהיא אוהבת בו בצורה אבסולוטית, או חשבה על כל האנשים שאמרו לה
כמה שהוא לא טוב עבורה, אז המפלט אבד. היא המשיכה להקליד
בסיטונאות מטורפת על המחשבה שתמיד היה שם עבורה, אך הכל כבר
היה שונה - הוא התמוסס לתוכה. הכתיבה השתנתה, הכל נהיה דרמטי,
מוקצן, ומשעשע על גבול המופרכות ההיסטרית - הוא התמוסס לתוכה
והפך לחלק ממנה. היא התחילה להישמע כמוהו, התחילה לכתוב כמוהו,
עולם של מילים מלאות חיבה ואהבה אך ללא עומק או מסרים. רק כאב
ורגש שמאחוריו הכל ריק. איך היא לא ראתה את הזיוף והצביעות
שבו?
האינטואיציה שלה מעולם לא היתה בשיאה, תמיד אנשים שהיו מפזרים
מחמאות או מחייכים אליה היו נהפכים להיות אנשים טובים. רציתי
רק לעזור, אך היא היתה רחוקה כבר מאות שנות אור ממני.

מי יודע מה יהיה. למרות המרחק אני מקווה שהיא תתעשת ותבין. היא
סובלת בפנים, ומסתפקת במועט, וממשיכה. הלוואי והיא תדע,
הלוואי!
הלוואי וכל אדם שבעברו סבל, או נפגע או נבגד, יעשה חשבון נפש
עם חבריו הקרובים אם קשה לו להיות אובייקטיבי ויעשה רשימה
ויעלה זכרונות עבר. נא להתעורר!!!