הייתי בתחרות טיפוס, צעד אחרון לסיום המסלול, שיטת הניקוד קבעה
- אם אני נופל בלי לנסות אני זוכה במקום הראשון, אך אם אני
מנסה ולא מצליח אני אזכה להיות מקום ראשון של המפסידים יעני
שני. ובכן כבוד של ספורטאי לא יתן לו לתת פחות מהכל ולכן לא
הייתה לי ברירה אלא לעשות את הצעד הזה שגדול לאדם ולאנושות גם
יחד.
אבל כוחי התייבש והתנדף לאוויר הצלול, בגובה של 20 מטרים ידעתי
שאני לא אהיה מסוגל לעשות את הצעד הזה, אלא אם חסדי המעלה
יסכימו לפנות מקום לעזור בדבר כה חסר חשיבות יחסית לניהול
היקום.
הכל קרה בשניה.
דחסתי מחשבות של שעה בשעון חול שלא מכיל יותר מ-3 גרגירים.
הלב שלי - אחד ממקומות המשכן האין סופיים של אלוהים - דיבר עם
תכולתו ואמר לו -
אלוהים אני יודע שאני לא אוכל לעשות את זה בלעדיך...
אבל לא היה לי ת'לב לבקש בפועל דבר כזה פעוט...
סגרתי עיניים וקפצתי...
נדהמתי לגלות ברגע שפתחתי עיניי שידי אוחזת בסוף הקיר תלוי
באוויר.
הייתי המום מאיפה הכוח?
אבל מהר חזרתי לעשתנותיי, שמתי רגלי בחזרה בקיר, איבטחתי את
החבל ועזבתי, אבל לא נפלתי ישר כי להפתעתי הגדולה אני...
עפתי?
זאת לא אדע אבל אני רק אספר לכם שברגע שהורידו אותי עם החבל
בקיר הייתי כל כך חלש שלא יכלתי לנופף באוויר לקהל המריע כי
ידע שניצחתי.
וכשהייתי למטה גיליתי שרגלי התנפחו כל כך שלא נכנסו לתוך
סנדליי.
ואתם תפרשו את זה לעניות דעתכם. אני... כבר יודע את התשובה... |
