הייתי עדיין קטן, בן חמש בערך. אמרו עלי שאני שחרחר ובעל
עיניים חומות וכהות, כשקדים צורתן, וגוון עורי היה כעין הזית.
שערי היה שחור ומתולתל במאות תלתלים שאותם לא אהבתי מאוחר יותר
עם התבגרותי. כשהגעתי, מאוחר יותר, לגיל העשרה הצטערתי שאין לי
שערות חלקות כי השיער המתולתל שלי נראה תמיד פרוע. הייתי מסתרק
לעיתים קרובות אבל זה לא עזר. אבל אז כשהייתי בן חמש לא שמתי
עדיין לב לתסרוקת שלי.
אמרו עלי שיש לי פה מתוק, כמו פה של יונק. היו לי שפתיים שאהבו
כבר אז למצוץ כל דבר אהוב במסירות ובהתמסרות שנובעים מן התענוג
שבמציצה.

הייתי קטן גוף וצנום. נקראתי בפי כולם יעקב הקטן, שנאתי את
הכנוי הזה כי רציתי להיות גדול כמו שאר בני גילי. היה בגן
הילדים עוד יעקב אחד, ילד בן גילי, אבל הוא היה גדול וגבוה
ממני. כדי להבדיל בינינו קראו לי יעקב הקטן ולו קראו יעקב
הגדול. זה הקניט אותי, ולכן לא אהבתי את יעקב הגדול. זכור לי
כי אחד ממאוויי העיקריים באותה תקופה היה להיות גדול ממנו,
מיעקב הגדול.        
היו לי כמה חברים טובים בגן הילדים ובשכונה. הייתי שובב, ידי
בכל ויד כל בי. לעיתים הייתי חוזר הביתה וכולי מכות וחבורות
למגנת ליבה של אימי שהייתה מורחת לי יוד על פצעיי מבלי להתחשב
בזעקות המחאה שלי. אהבתי גורי חתולים וכלבים, הייתי מביא הביתה
כל גור שמצאתי בחוץ. אספתי זחלים של פרפרי משי וגידלתי אותם על
מצע עלים בתוך קופסאות קרטון. הקדשתי זמן רב להרכבת מנופים
וגשרים במשחק ה"מכנו" המשומש שקבלתי כמתנה מאבי בחג החנוכה.

אבל יותר מכל עניינו אותי הבנות, ולכן אהבתי לשחק אתן באבא
ואמא או אפילו בקופת חולים. ביחוד אהבתי לשחק עם ברכה ועם שולה
שרצו תמיד כי אמדוד להן את החום וארפא אותן כשאני נוגע להן בכל
מיני מקומות חבויים בגופן. ראיתי בבנות משהו קסום, את הקסם לא
הבנתי אז, אך היה ברור לי שהוא קיים בעצמה רבה שגרמה לי
להתרגשות. אהבתי את צמותיהן, את שערן הארוך, את צורת הגוף
שלהן, את העור החלק שלהן, את אופן התנהגותן העדין והענוג, את
העובדה שאין הן שובבות כמו הבנים. אהבתי את השונה שבהן, זה קסם
לי, ולכן נמשכתי אליהן. לא הבנתי אז בדיוק את מהות ההבדל שבין
הבנים לבנות אבל הרגשתי שיש בו משמעות רבה. אהבתי לנגוע בהן,
היה במגע הזה משהו מיוחד. רציתי להבין למה אני אוהב לנגוע
בבנות יותר מאשר בבנים, אולי כי הן היו חלשות או עדינות יותר?
הרגשתי כבר אז את ההבדל המופלא והקסום והבלתי מובן שביני ובין
ברכה או שולה, אולי הוא אשר משך אותי אליהן? היה בהן, בבנות
משהו יפה, נפלא, ומסתורי. כאילו ידעתי כבר אז שהן ממוקמות
במרכז החיים, הרגש, היצירה והאהבה.

כבר אז, באותם ימים רחוקים בגן זכיתי לטעום את טעמו של הריח
הנפלא שבעולם, ריח שאותו גם טועמים ולא רק מריחים כי הוא ריח
שהוא גם טעם והוא טעם שהוא גם ריח. אבל גם את זה עוד לא הבנתי
אז, ידעתי רק את סוד קיומו.
הגננת שלנו הייתה חמורת סבר ורצינית תמיד, לא חיבבתי אותה.
שערה היה אסוף בפקעת לאחור בקפידה רבה שתאמה את הסבר החמור
שלה. מאז איני סובל שיער אסוף לאחור בפקעת. הייתה שם בגן גם
עוזרת לגננת שהייתה נעימה וחמודה בעיני, אבל היא נראתה לי
מבוגרת מאד, כבת עשרים הייתה כבר. היא הייתה תמיד שמחה, עליזה
וצוחקת. היא נמנעה מלצעוק עלינו הילדים, אף פעם לא ראיתיה
כועסת. היא הייתה נעימה ויפה בעיני, אהבתי להסתכל בה. שערה היה
שחור ומתולתל וארוך עד כי נשפך על כתפיה והוא לא היה עשוי
בקפידה. הוא נראה לי טבעי ובעל פשטות אנושית כמו ששיער צריך
להיות. זכור לי כי רציתי לגעת בשערה המתולתל, אבל כמובן לא
העזתי לעשות זאת. רציתי להריח את ניחוח שיער ראשה אך לא זכיתי
לכך. אני זוכר רק את  שערותיה השחורות היפות, איני זוכר שום
פרט אחר מן המראה שלה. איני זוכר אפילו באם שדיה היו גדולים או
קטנים. לזה לא הייתה כל משמעות עבורי אז באותם ימים רחוקים.
אולם אני זוכר כי שמה היה בתיה, את שמה אזכור לתמיד.

ולעולם, לעולם ולתמיד, אזכור את הריח, הריח הנפלא הזה אשר נדף
ממנה ואשר כאילו נבע מתוך מעין קסום וסודי שהיה טמון עמוק
בבשרה. הייתי מתאווה אליו, אל הריח זה, ומבקש את קרבתה של בתיה
כדי להריחו, ולא ידעתי מדוע. כל שאר הילדים, נדמה היה לי,
אפילו לא היו מודעים לקיומו של אותו ריח מסתורי ונפלא.

היינו נוהגים לשחק בגן את "משחק השקט". את מהלך המשחק איני
זוכר, ואין לכך כל חשיבות, אבל את הריח אשר טעמתי במהלכו לא
אשכח. וכך היה הדבר: אחד הילדים נבחר לעצום את עיניו כדי שלא
יראה את הנעשה בחדר במהלך המשחק, אבל ילדים הרי תמיד מציצים.
לכן, ליתר ביטחון, היה צריך אותו ילד נבחר לטמון את פניו בין
ירכיה של בתיה השחרחורת והמתולתלת. ובתיה הייתה מחזיקה את הראש
הקטן בחזקה ומטמינה את הפנים היטב אל בין הירכיים שלה כדי שחס
וחלילה לא יציץ הילד ויראה את שאסור לו לראות. אני תמיד הייתי
מתנדב להיות אותו ילד נבחר, ואז הייתה בתיה לוחצת את פני אל
בין ירכיה. אהבתי את מגע ידיה בראשי, מגע של לחץ היה בו, אבל
היו בו גם רכות וליטוף. וכך לחוץ אל ירכיה, מרגיש את רוך בשרה
ואת חומו, חש את רעד שריריה בפני, הייתי טועם את טעם הריח
הנפלא שהיה לה שם באותו מקום של גופה ואשר לא ידעתי מהיכן נבע.
את ריחה זה של בתיה לא אשכח לעולם, אם כי טעמתי שכמותו עוד
רבים מאז, והוא הטוב בריחות שברא אלוהים. הוא ברא את הריח
הקסום הזה, את הפלא הנפלא הזה הטמון בתוככי גופן, יחד עם עוד
דברים קסומים אחרים שיש בנשים, שכן רק באמצעותם יכול היה האל
להבטיח לעצמו את המשך קיומנו.