לפני כמאתיים שבעים וחמישה מליוני שנים, כל היבשות שאנו
מכירים כיום התקיימו כיבשת-על אחת הקרויה פנגאיאה (Pangaea).
היבשת נקרעה יותר מאוחר, ליצירת היבשות המוכרות לנו.
קריעת היבשות נמשכת עד היום.


לינדה הגיע לאתר בריצה. השמועה שנתגלה שלד חדש תתפשט במחנה כמו
אש בשדה קוצים, והיא רצתה להגיע אל המקום לפני שאר ההמון. אחרי
הכל, היא זו שהובילה את המשלחת, ואם יתגלה זן חדש של
ולוסירפטור או אלוהים-יודע-מה, היא רוצה להיות שם ראשונה.
לעזאזל, אחרי כל החודשים המעיקים בחום והגשם של הסאונה המסריחה
הזה, היא תהיה ברת מזל אם תמצא אפילו רבע שלד בר-שחזור של
ברכיוזאור או דיפלודוקוס. ג'ונסון אמר שזה נראה כמו חוליה,
ושהיא ענקית. הוא נוטה להגזמה בדרך-כלל. אחרי הכל, הוא ילד,
וזו המשלחת הראשונה שהוא משתתף בה, אבל משהו בקול שלו היה מה
שנקרא ג'ניואיין, והיא החליטה ששווה להאמין לו.
סוף-סוף, נקודת אור. היא שנאה את החיים בחור הזה. אם רק היה
האתר במקום קרוב יותר לציביליזציה הכל היה סביל יותר. החום,
הלחות, הבדידות. אבל הם נאלצו לחיות בכפרים המבוזרים-למחצה,
לחלוק שטחי מחיה עם האפריקנים המטורפים האלה, שאלוהים יודע מה
הם חושבים לעשות לה. היא איבדה בעל אחד לטובת חוקי-הג'ונגל
והמלחמות של השבטים המקומיים, ולא סמכה עליהם בגרוש.
ההתרגשות מהתגלית גרמה לה לזנוח את כל העכבות ואמצעי הזהירות
שהנהיגה לעצמה ולשאר החברים בצוות והיא רצה במורד הגבעה ככל
שרגליה ובטנה התפוחה הרשו לה.

לפני שהתחילה את היום, היא הייתה מוכרחה לבדוק מה שלום הילדים.
מבט חטוף בזווית העין גילה לה שהכל תקין. היא שמחה על כך שלילה
נוסף עבר, והם עוד שם, כאילו ממתינים לה. היא ידעה שהיא ממתינה
להם. לו רק יכלה לדבר איתם.
אבל הם עוד ישנו, אם אפשר לקרוא לזה כך, והיא הייתה רעבה. עם
המחשבה הזו היא יצאה מהבית בשביל ארוחת הבוקר. רק המחשבה על
היציאה מהבית, לבד, היה די בה בשביל להפחיד אותה. גם בלי
התאונות ורעשי-האדמה שהלכו ורבו באחרונה, היא חששה מגנבים,
מאנסים, מרוצחים, מנבלים קרי מזג שדמם קר אף הוא והם מתאווים
לדם החם של אחרים. המתאווים לה, לארוחתם הבאה. בעלה תמיד היה
מרגיע ואומר "עם הגודל שלך, בובה, אף אחד לא יתעסק איתך". היה
מנענע את צווארו כאחת ההוצ'י-מאמאז הנלעגות. אבל זה אף פעם לא
עבד.זה לא היה כדי להעליב והיא ידעה שיש בזה משהו, שהיא באמת
יכולה להגן על עצמה. היא חשבה על השכנה שלה, שלעולם לא טרחה
לברר את שמה, (היא מזמן עזבה ועברה עם החבר הפוחז שלה לאנשהו
מערבה). היא תמיד נדמיתה לה קטנה - אפילו זערורית - ומכאן,
לכאורה, חסרת הגנה. זה היה הופך אותה רוגעת, בוטחת יותר בדברי
בעלה.
אבל עמוק בלב ידעה שזה שטחי וחלול. שאחרות, בעלות גזרה אף עבה
משלה כבר נפלו קרבן לשלל מקרים ומעשים. נותרו פגועות, חבולות,
חלקם אף מתות, גופתן שרועה באחד הכיכרות והנפתולים של הג'ונגל
המטורף הזה.
כאלו היו מחשבותיה באותו הבוקר, אבל היא רצתה סלט.

ביום בו גילתה שהמשפחה עומדת להתרחב, חיכתה לו כל היום כשפס דק
של חיוך מרוח על פניה. הוא איחר לבוא, ופס נוסף של דאגה נחרץ
על מצחה. כששעות אחר-הצהריים נקפו יצאה לחפש אחריו. תחילה
במקום המפגש המקובל, לאחר מכן במסעדה האהובה עליו. רוחות
בין-הערביים אפפו אותה ואיתן גם המחשבה שאולי כבר חזר הביתה,
והתחילה לצעוד במורד הדרך המוכרת. הפס השלישי של אותו היום
צוייר בדם על קיר האבן בצד אחד הנקיקים. הוא שכב דומם, חף
מחייו ומההדר המלכותי שליווה אותו בכל אשר הלך, זה שבזכותו
טרחה בכלל לסובב את צווארה הארוך והעדין לכיוונו. אחרי שעצם
נוכחותה במקום הבריחה את הסקרנים, הבוזזים ושאר אוכלי הנבלות
הניזונים משיירים ומצרותיהם של אחרים, התפנתה לאבלה, שואגת את
בכייה חסר המעצורים אל השמים. לא היה בו הדר, בבכי, או כבוד
מלכותי. רק אובדן עצום, נקיק שהלך והתרחב בין חדרי לבה. רעש
האדמה הראשון התרחש באותו היום ממש, כששירכה את רגליה בשארית
דרכה אל המקום היחיד שאי פעם קראה לו בית. שפעם אכן היה כזה.
רעידת האדמה החרידה את כל תושבי האיזור, שלא ידעו שזו רק
ההתחלה. אבל היא הייתה אטומה, מתמודדת עם אפטר-שוקים משלה.

עולמה התרוקן מתוכן בימים והחודשים שבאו לאחר מכן, והיא יצאה
מהבית לעתים רחוקות. הבית היה שקט, אבל היא שמחה על הילדים, על
הסיבה הזו להשאר בבית ולהשגיח על עצמה, עליהם. האחריות לגוזלים
שלה, שעוד לא באו לעולם, מילאה את עולמה וחסכה ממנה את תלאות
העולם הזה. הייתה מסוגרת בעצמה, אוכלת את החסכונות, יוצאת
מהבית אך לעתים רחוקות. שגרת רעשי-האדמה נמשכה, פיצוצים עזים
שנדמו תמיד כבוקעים מתוך האדמה (ומכאן שמם) פוערים בה בורות
וסדקים, גובים את משכורתם בחייהם של עשרות. 'לפחות לא מאות',
כך היה הלך הרוח, אבל כולם ידעו שגם מספרים כאלה יבואו.
הרעידות הנוראיות שקרעו את ביתם וחייהם הלכו והתעצמו, כאילו
כדי להבהיר נקודה. הלכו והתפשטו במרחב, קוטפים עצים עם רוצחים,
שכונות עם יצורים שוחרי-טבע צמחוניים וטובים, כמוה. עצמתם
הייתה מסחררת, והרעש שהביאו איתם היה נוראי ומזרה אימה. תמיד
היה מלווה במחשבות של 'איפה עכשיו', ושל 'מי הפעם'.

"אז מה יש לנו כאן?" היא שאלה, כשהגיעה, מתנשפת. הרחם הנפוח
ומשקלם של שני עוברים מפותחים למדי העיק עליה והבצקות ברגליה
הפכו את הירידות במשעולי החתחתים של האתר ליותר ויותר קשות.
ג'ונסון מלמל משהו מאחוריה, אבל היא למדה זה מכבר להתעלם
מפלבולי השפתיים ונענועי הזרועות שלו. היא קפצה אל מתחת ליריעת
הברזנט שהייתה אמורה להגן על החפירות מפני הגשם המשווני,
והציצה מעל לכתפו של אחד המתנדבים שניסה, במברשת עדינה מדי,
לגלות את התוואי של המאובן. לפני שהספיקה להעיר לו על השימוש
השגוי בציוד, ג'ונסון משך בזרועה ואמר משהו על כך שהיא מוכרחה
לבוא לראות. הוא הוביל אותה דרומית-מערבית, אל מחוץ לגבולות
האתר, דבר שהיה תמוה בהחלט. היא מילאה את ריאותיה באוויר ועמדה
לפלוט את נאום
'מי-נתן-לך-רשות-לחפור-מחוץ-לתחום-ולמה-אתה-חורג-מהנהלים'
כשג'ונסון הקדים אותה והתנצל.
"אחד המתנדבים פשוט התחיל לעבוד פה ללא ידיעתי. הגעתי הנה
לצעוק עליו בדיוק כשראיתי אותו תוקע את המעדר שלו בזה" והראה
לה חתיכה של מאובן.
"יש מאות כאלו פזורים פה באיזור-" הם היו בנקודת השבר שבין
לאוראסיה, היבשת שנקרעה לכדי אירופה, אסיה ואמריקה הצפונית,
לבין גונדואנה שהביאה לעולם את יבשות מחצית הכדור הדרומית.
מאובנים היו זרוקים פה כמו יהלומים בלסותו וזהב בחוף השנהב.
"כן, אבל זה רק שמינית מהגודל של הדבר שבו הוא תקע את המכוש
המסריח שלו. חכי כשתראי. החוליה הייתה צווארית. חשפנו כבר
חלקים מהגולגולת. זה משהו שלא-נראה כמוהו"

הפחד לעזוב את הבית היה גדול מדי, אך כמוהו גם הבדידות. "לצאת.
יש מקום נחמד למטה. זה לא רחוק, רק כמה מאות מטרים", וכך עשתה.
הסלט היה נהדר גם אם סטנדרטי ונעם לחיכה. עדר של צעירות אכלו
לידה ועשו המון רעש. היו כמה זכרי-אלפא שהתאמצו למשוך את תשומת
ליבן, בלי הרבה הצלחה. זו לא הייתה העונה, ומכל מקום, מצב הרוח
הקולקטיבי היה, מה שנקרא, בקאנטים. עם כל הבלאגן הסייסמי
הנוראי הזה, כל סדר שאי פעם אפיין את החיים פה פינה את מקומו
לכאוס מוחלט. ההגינות נעלמה יחד עם הכבוד לחיים, ואת מקומה
מלאו תיאוריות ארמגדון ותוהו-ובוהו מוסרי. היא הייתה עוזבת
אילו יכלה, אבל במצבה הנוכחי העדיפה להמתין. הילדים יגיחו
לעולם, והיא תלך. זה עניין של שבוע. אולי כמה ימים.
געגועי פאראנויה תקפו אותה, והיא דיכאה אותם באלימות. היא
הייתה חכמה מכדי להרשות לעצמה לשקוע שוב באבל ופחדים. בעלה
איננו, אבל חייה ימשכו. הילדים יהיו בסדר. היום היה יפה, הרוח
נעימה, והארוחה טובה.
היא העבירה זמן קצר מתחת לנופו של עץ עצום בגדלו, משתעשעת
בקרני אור שחדרו מבעד לעלווה העבה, מביטה ברוח המרקידה את
העלים. היא לא שמה לב שלא רק העלים רקדו. שענפי העץ החלו
רוטטים, שגזעו החל מזדעזע. רעם התגלגל, קורע את האוויר
מהמציאות ואותה משרעפיה. זה היה חזק יותר מהאחרים, והרגיש קרוב
יותר. עד שקמה על רגליה והביטה סביב פאניקה כבר אחזה בכל הסובב
אותה. מבטים של חוסר אונים הושלכו לכל עבר, ואיתם הציפיה,
התקווה, שזה יהיה קצר ויגמר. אבל הרעש רק התגבר. הוא נדמה
כעולה מתחת לאדמה, דרך רגליה, מתוך בטנה, מסביב לאוויר, מבעד
לעננים. לרגע קל, נדמה היה כי זה נפסק. נחלש ונרגע. הלחץ על
הסרעפת פחת ורבים הרשו לעצמם לפלוט אנחה.
מעטים הספיקו.
היא מעולם לא שמעה כזה דבר. לא בעבר, לא בדמיונותיה הפרועים
ביותר. העולם נשמע כגונח, אולי משתעל. שיעול כבד, מעומק
הריאות. שיעול רווי דם וכיח, שמזעזע את הגוף, כאילו מנסות
העצמות לקחת את הרגליים ולהמלט מתוך הכלא הבשרני שלהן. כל
חושיה כולם זעקו לה בערבוביה קאקופונית עד כדי כך שקשה היה
להבדיל בין חוש אחד למשנהו. האדמה נקרעה מעל עצמה בשאגה מסמאת
אזניים ומחרישת מבט.
פיסת האדמה עליה עמדה התרוממה דיה בכדי להחזיר אותה אל
המציאות.
הטירוף החל. רבים החלו פוערים את פיהם לזעוק בכל תו וצליל
במנעד הידוע, אחרים בתחינה אילמת וחסרת קול, רבים איבדו את
שפיות דעתם כליל. סלעי-ענק התעופפו באוויר במהירויות עצומות
שורקים בחתכם את האוויר, הולמים בתוואי שטח ויצורים חיים כאחד.
סילוני אדים בכל צבע וריח עלו מחריצים שנפערו מתחת לרגליהם
המשתאות. החתך הטרי ברקמת הארץ הפצועה העלה מוגלה בדמות פעפועי
לבה. כמו מתוך וריד קרוע, נחלים ויובלים, מחריבים את כל אשר
בדרכם העקלקלה, אותה לא ניתן היה לנחש. הסדק שחייך במרכז העמק
הפך ללוע משונן אותו מיהרו מי הים הקרים למלא, רק כדי לפגוש
בסלע הנוזלי. המגמה הפכה לרכס נע, הים לקיטור סמיך. המפגש היה
קטלני. השאון היה קשה מנשוא.
מנוסות בהלה, כמו נמלים שאיבדו את השביל, כמו עדר שאיבד את
מנהיגו. כמו היו נטולי בינה, הגיון. כמו היו נטולי מחשבה.

מחשבה.
בראשה עברה מחשבה אחת ויחידה 'הילדים'.
רגליה נשאו אותה מהר מכפי שיכלה לרוץ. היא כשלה כנגד הזרם החי
שנשפך מולה, נאבקת בנחשולים החיים הגואים מולה, מתחמקת מכוכבי
השביט הבוקעים מהפתח המדמם שהיה פעם ביתה. בועטת, בוטשת, פילסה
את דרכה. "אני באה. אני כאן. אמא כאן."
פתאום סלע משמאל.
חשיכה.

ג'ונסון הצביע בגאווה על השריד החשוף. שני עמיתים של לינדה
עמלו על חשיפת הגולגולת. אחד מהם, פארקר, הרים את ראשו וחייך.
"זה מטורף, לינדה. לפי עומק השכבה ומאובנים אחרים שמצאנו פה,
זה מתישהו מסוף תקופת היורה. כמובן שאין לדעת עד שנערוך בדיקת
פחמן, אבל-"
"אלוהים, זה ענק."
"לא ציפינו למצוא שום דבר מהעידן הזה, לפחות לא במצב כזה. לא
בשלימות הזו. המקום היחיד בו ראיתי דברים במצב שמור כל-כך היה
בפומפיי."
"אלוהים, זה ענק."
השקט נשבר רק על-ידי גלי הים. הם היו קרובים אליו מספיק בכדי
לשמוע את המיית משבריו, שהתנפצו אל הצוק הסלעי, עשרות מטרים
מתחת.

רגליים. רגליים וכאב. רקותיה פעמו בכאב כמוהו מעולם לא חוותה.
וסביבה- רגליים.
כושלות, בועטות, דורסות, רומסות. היא ניסתה להתרומם, אבל
לשווא. הקהל הקיף אותה. היא ראתה את הקן. ראתה את הביצים.
מרביתן היו מוטלות שבורות, עוברים מתים בעיסה חלבונית, מבעבעת.
סילון קיטור.
בעלה אבד. גם ילדיה. איתם התקווה.
היא כיווצה את עיניה בכאב כשסטגוזאור צעיר מעד לתוך בטנה.
האדמה נדמיתה כנעה, מתרחקת ממנה, לוקחת ממנה את המעט שנותר. זו
הזיה, בוודאי. הקן נסחף, עמו הזכרונות. מבעד לערפל הרעיל,
בינות לשברי הקליפות צמח גבעול ירוק, בקצהו ניצן. עיטוש.
הייתכן? הראש הצעיר הביט סביבו במבוכה. היא ניסתה להגיע אליו.
הוא נסחף. נקרע ממנה והלאה, ועמו הארץ. שמונה מטרים של צוואר
שיכלו להגיע לצמרות הגבוהות ביותר, למעלה מתריסר יארדים של זנב
שהיה כה שימושי כנגד להקת אלוזאורוסים טורדנית, והיא לא יכולה
להגיע לילדה היחיד. היא פערה את פיה לזעוק. טריצרוטופס ישירות
מולה. היא ניסתה להתחמק.
רגליים.
חשיכה.

"היא כל כך יפה"
"מנין לך שהיתה נקבה?"
"תחושת-בטן, ג'ונסון. פארקר, להחליף אותך?"
הוא הרים את ראשו בפעם הראשונה מזה שלוש שעות, מחה את הזיעה
והניד את ראשו לשלילה.
"זה נראה כאילו היא מחפשת משהו. מנסה להגיע למשהו שנמצא ממש
מחוץ לטווח ידה. או צווארה". לינדה עקבה במבטה אחרי החוליות של
מה שהתברר כדיפלודוקוס ענקי. "החוליות שלה התפוקקו במאמץ."
"זה יכול להיות סתם נזק של הזמן. או משהו פיזי."
לינדה משכה את מבטה לכיוון הראש. הפה היה סגור לכדי סדק. כמעט
מחייך. היא ראתה בעיני רוחה את הבשר העוטף אותו, את העיניים
בשקעיהן. "העיניים שלה כל כך נואשות. כל כך מתאוות." לחשה, ספק
לעצמה, ממשיכה את תנועת מבטה במורד הגבעה, לעבר הים. "-לשם."

דממה. דממה וכאב. היא פקחה את עיניה.
פנגאיאה הקרועה בוהה באותו הרקיע המוכר. הוא עומד בכחול העמוק
הזה שלו, מארח ענן או שניים. השמיים לא השתנו ולא ישתנו לעולם.
הבזלת עוד מחממת את הים החדש. היבשת ממול בהקה בשמש הערב
העוממת. לאוראסיה חייכה לגונדואנה ממרחק בטוח.
היא נאנחה, ועצמה את עיניה לכדי פס אחרון ובוהק.