הוא.
הילד נו, זה שנערץ, שכולם מכירים אותו, שכל הבנות סביבו,
שאוהבים אותו, כל אחד יתחנף לו כמה שצריך, אין מישהו או מישהי
שלא יעשה מה שהוא יגיד.
כולם בטוחים שטוב לו, כולן בטוחות שטוב לו.
"נו,יעל!" דני צעק וקפץ לעברה, נתן חיבוק גדול ושאל אותה, "אז
יעלי, היום אנחנו נפגשים אחרי הצהריים?"
כל זה קרה במסדרונות בית הספר,כמובן לא שונה מכל דקה,שעה או
יום אחר שדני קופץ ומחבק ועושה סיבוב בין כל בנות השכבה.
יעל בהפתעה רבה ענתה בשלילה לשאלה אם יפגשו.
תדהמה במסדרונות.
כולם זזים.
זה היה היום והרגע המביך שהיה לדני, הרס פשוט את מה שכולם חשבו
וציפו ממנו.
בהפסקה לאחר מכן זה היה נושא השיחה. יעל, או במילים אחרות כל
בת אחרת - מי יצפה לדבר כזה?
לא דני ובטח שלא "חבריו" מהשכבה - זה היה השיא!
לעומת זאת, מעטים היו שהכירו את מה שהיה חבוי מתחת למסכה, או
יותר נכון מתחת למסע הפרסום שהוא יצר לעצמו במהלך שנותיו
האחרונות ביסודי. ממש מעטים, אני הייתי אחד מהם.
הוא לא היה מה שחשבו שהוא, היה לו קשה כמו לכולם (או שמא
יותר?). הוא לא נהנה מכך שכל דבר בעיר סובב סביבו, ששמו תמיד
מהולל, שכל הבנות רק מחכות שהוא יציע להן לצאת איתו - זה לא
היה כיף.
חברים לא היו לו. כולם פשוט כונו חברים שלו, עצם זה שזה היה
כבוד להיות חבר שלו, אבל כשהיה בבעיות,וזה היה רוב הזמן, עם מי
יכל לדבר? הוא יכל לדבר רק עם הקיר, בעצם גם עם כלבו.
אנשים לא הבינו אותו. הוא התבגר, השתנה, רצה להיות אחד
מהחבר'ה, שהוא יוכל לעשות שטויות וגם דברים ילדותיים, ובעצם מה
שהוא רוצה בלי שלמחרת בבית הספר ישר ידברו על זה, ולמה הוא עשה
ככה ולמה ככה.
היה לו קשה, מאד קשה.
אף אחד כאמור לא הבין זאת. אף אחד לא הכיר אותו, את ההוא שהיה
חבוי תחת המסיכה המהוללת.
אני הכרתי אותו,ידעתי כמה קשה לו, אבל לא יכלתי לעזור לו.


למה לעזאזל אני הוא ההוא?