השעה המאוחרת לא מונעת ממני לכתוב, להפך, אני כיצור לילה
מובהק, מנסה לבלות כמה שיותר שעות ערות בחברתו של הלילה,
לעיתים אני יושבת על החלון שלי ומסתכלת על הרחוב, כל כך שקט,
כל כך שלוו, ואני חושבת על השדות הפתוחים שנמצאים ממש חמישה
רחובות מהבית שלי, ואני לא יכולה ללכת לשם כי מחר יש לימודים
או כי זה מסוכן, או בגלל כל תרוץ אחר שעולה בדמיונה של אימי,
וזה לא שהיא מגוננת עלי יותר מידי, רק מידי פעם יש לה את
המגבלות והאיסורים שלה, ולזה אני חייבת לציית, אז אני מסתפקת
בישיבה על אדן החלון, אני מריחה את הלילה, טועמת אותו, מקשיבה
לסיפוריו, אני מרותקת, קולות הלילה נשמעים למרחק רב, לפעמים זה
נדמה כאילו הכל קורה ממש כאן מתחת לבנין שבו אני גרה, ואני,
יושבת על אדן החלון, מאזינה ומתחננת להיות במקום רחוק יותר,
מקום שבו אני אוכל כל לילה לצאת אל המרחבים, לשכב על כר דשא
לטייל יחפה, לראות את אלפי הכוכבים שזורחים אי שם במרחקים
ולרצות להיות כוכב, לרצות להיות כוכב שזוהר בשמי הליל, להיות
חלק בלתי נפרד מהלילה, חלק קבוע, חלק שכולם אוהבים, הכוכבים,
כמו חורים קטנים בשמיכה הענקית עוטפת את העולם בלילה, חורים
קטנים שמהם נכנס אור, חורים שנותנים תקווה לאלו שאיבדו אותה
מזמן, נחמה, אין דבר יותר טוב מלהיות כוכב שמלווה את הלילה לכל
מקום, כוכב שנותן תקווה כוכב שזוהר באור כמעט משל עצמו, כוכב
שנראה למרחקים, כוכב שרואים אנשים שיושבים על אדן החלון שלהם
ומקווים להיות רחוק רחוק, אי שם במרחבים הפתוחים.