כמו בכל יום אחרי הלימודים הלכתי עם ארז ורן לכיוון הכיכר.
שלושתנו, ככה בכיף הולכים וצוחקים לנו עד שהגענו לכיכר, שם
הצחוקים היו נקטעים לטובת היפרדות שלי מהם והצטרפות לבנימין.
ככה היה כל יום בשנה האחרונה.

מי הוא בנימין? בנימין היה ילד שקט, מופנם ובעיקר הגיוני. ילד
קצת שמנמן ובעל שיער שחור כמו פחם, שחור כל כך היה השיער שלו
עד שהייתי יכול לזהות אותו יושב בכיכר כשיצאתי מהבית-ספר. לא
היו לו בכלל חברים חוץ ממני, בעיקר בגלל התכונות שתיארתי הרגע
והעובדה שהוא שנא אנשים שמקללים, הוא פשוט לא סבל את זה. פעם
אחת אמרתי לידו "חרא" והוא לא דיבר איתי במשך יומיים, וזה בכלל
לא היה עליו. מה לעשות שהוא כזה? בנימין הוא בנימין.

הכניסה לאמצע הכיכר תמיד היתה יותר קלה מיציאה ממנה, באמת שאני
לא יודע למה. בנימין כבר חיכה לי שם על האבן שעמדה במרכז האי
שלנו, ככה אהבתי לקרוא למקום הזה. ישבתי והבטתי כיצד ארז ורן
מגניבים מבט תוהה לעברנו עד העלמותם מעבר לפינה.
"עדיין לא מבינים מה אני עושה איתך כאן?" שאל אותי בנימין.
"כנראה שלא, אבל עוד מעט הם יבינו. זוכר שאמרתי שאני אפגיש
אתכם עוד מעט? אז באחד מהימים הקרובים אני אעשה זאת". בנימין
נרתע קצת מהכוונה שלי, אחרי הכל הוא ספג את המבטים האלה שלהם
כבר שנה שלמה.
"בסדר" אמר באי שביעות רצון והעביר לנושא שלא גרם לו לתהפוכות
בבטן, "אתה זוכר את נעלי הניו באלנס האלה שרציתי לקנות אבל הן
היו יקרות מדי? לא תאמין, אבל מצאתי איפה לקנות זיוף מושלם
שלהן רק בשמונים שקל". רק שתדעו לכם שאני שונא זיופים, ובכלל
אני לא אוהב דברים שלא באמת מה שהם, "זה בטח חיקוי עלוב, וחוץ
מזה הן יהרסו לך תוך שבוע. אני יודע שאתה רוצה להיפטר מנעלי
הספורט הישנות האלה שלך אבל אין דבר כזה נעליים בשמונים שקל."
אמרתי לו.
בנימין עיקם את האף והסתכל לצד, "כן, אתה בטח צודק".

עכשיו אספר לכם על ארז ורן: הם כמו ישות אחת. מתלבשים בדיוק
אותו דבר, מדברים אותו דבר, צוחקים מאותם דברים, וכמובן גם
גרים באותו הבניין. אהה שכחתי משהו, לשניהם יש שיער בלונדיני
מחוצמן.

למחרת דיברתי אתם שוב על הפגישה שלהם עם בנימין, "אז מחר תפגשו
אותו כמו שהבטחתם. אל תחשבו אפילו על להבריז לו". הם הסתכלו
עליי ואחרי זה אחד על השני והבטיחו לי בחוסר רצון שיקיימו את
הבטחתם.

הם באמת קיימו אותה ואפילו יותר מכך. כשהגענו מחרתיים לכיכר,
בנימין ישב על האבן שבאמצע הכיכר למרות שביקשתי ממנו במפורש
שיחכה לנו בפנייה. "חכו פה שנייה, אני אביא אותו" אמרתי להם.
חציתי את הכביש והגעתי לבנימין.
"מצטער, פשוט רציתי לדעת אם אולי שינית את דעתך על הפגישה."
אמר לי כאילו כבקשה.
תפסתי אותו ביד והובלתי אותו. התחלנו להתקדם אליהם כשפתאום
עברה מכונית וכמעט דרסה את שנינו. משום מה ארז ורן מצאו את
המחזה מצחיק בטירוף.
"ארז, רן. תכירו את בנימין." אמרתי בגאווה. שלושתם אמרו שלום
אחד לשני. ארז ורן החלו שואלים אותו על חבריו (הנושא האחרון
שעליו הוא יכול לדבר) ועל הבית ספר שלו. בדרך של צירוף מקרים
החברה של ארז היית באותה כיתה עם בנימין, דבר שלעולם לא נגלה
לי לפני כן. הנושא אכן נהיה נושא שיחתם העיקרי, במיוחד אחרי
שבנימין סיפר לו שהיא בוגדת בו. לא יודע למה אבל תחושת הבטן
שלי אמרה שכדאי לי להשאיר את שלושתם לבד, "אני אראה אתכם מחר,
ביי". קלטתי לשנייה מבט מודאג ומתחנן אליי של בנימין, הסתובבתי
ורצתי הביתה.

למחרת הפגישה גיליתי להפתעתי שבנימין בא לבניין של ארז ורן
אחרי שעזבתי, ויותר מכך הם גם הזמינו אותו להצטרף אליהם
למחרת.
"תודה לך, באמת באמת תודה." אמר לי בנימין כאשר נפגשנו אחרי
בית ספר. הוא אפילו חיכה לנו מחוץ לכיכר. "ארז ורן הם באמת
אנשים טובים." אמר לי לאחר שאלו הזמינו את שנינו לראות את
המשחק של מכבי בערב ואחרי זה המשיכו לבניין שלהם. חייכתי אליו.
העובדה שהם התחילו את הקשר שלהם בכזה ספרינט גרם לי באותו הזמן
לשמוח עבורו, וגם לאי נעימות שלא יכלתי להבין.
"אני הולך לקנות אחר כך עם ארז ורן את הנעליים האלה שסיפרתי לך
עליהם, הכי הרבה אני אחזור לקודמות." אמר לי כאשר נפרדתי
ממני.
"מה שבא לך." אמרתי והתחלתי בריצה הביתה.

הערב של אותו היום היה בין המוזרים בחיי. בנימין הגיע בתחפושת.
לא תחפושת רגילה, אלא כמו זבוב שמתחפש לפרפר. הוא הגיע עם
נעליים מגניבות כאלה שכתוב אליהם ניו באלנס בענק - לא האמנתי
שזה חיקוי. זה אבל לא מה שהפיל אותי מהכיסא. בנימין הגיע
בבלונד בדיוק כמו של ארז ורן.
"מה דעתך? לקח להם שלוש שעות לשכנע אותי". לא ידעתי מה להגיד.
כשנכנסנו לדירה של רן גיליתי גם שהם החלו לקרוא לבנימין בני.
שוב עלתה בי התחושה של שמחה עבורו עם אי נעימות או אפילו כעס,
שלא יכולתי להסביר.
המשחק היה מעולה. הגיע שלב ההכרעה בפנדלים וכולנו ישבנו במתח.
הבעיטה האחרונה הגיעה והכדור פגע בקורה. "כוס אמק! חתיכת חרא
מזדיין!" צעק ארז לטלוויזיה. כתגובה בנימין התקפל לתוך עצמו
וסגר את הלסת בחוזקה. ארז כנראה לא ידע את הקטע של בנימין עם
קללות, ובזאת העניין נגמר.

מאותו היום שהם דיברו בפעם הראשונה עברו שבועיים. בנימין חייך
כל הזמן, אבל כל הזמן. יום אחד אצל ארז שמתי לב שהבלונד מתחיל
לדהות ומהשורשים של שערו בצבצו השערות פחם הטבעיות שלו. הוא
ראה שהבחנתי בשינוי בשערו ואמר "זה לא הדבר היחיד שהשתנה."
והוא הצביע על נעלי הניו באלנס "החדשות" שלו. הן היו קרועות
לגמרי ושם המותג גם הוא נמחק.

מי הוא בנימין? בנימין היה ילד שקט, מופנם ובעיקר הגיוני. ילד
קצת שמנמן ובעל שיער שחור כמו פחם, שחור כל כך היה השיער שלו
עד שהייתי יכול לזהות אותו יושב בכיכר כשיצאתי מהבית-ספר. לא
היו לו בכלל חברים חוץ ממני, בעיקר בגלל התכונות שתיארתי הרגע
והעובדה שהוא שנא אנשים שמקללים, הוא פשוט לא סבל את זה. פעם
אחת אמרתי לידו "חרא" והוא לא דיבר איתי במשך יומיים וזה בכלל
לא היה עליו. מה לעשות שהוא כזה? בנימין היה בנימין.

כמו באותו יום שבת היינו באים שנינו כל שבוע לארז ורן ורואים
את המשחק, ובכל פעם בנימין חטף עיוות כזה כשהם קיללו, כל פעם.
אבל מה? הקשר שלהם לא נפגע, הם רק הפכו לחברים טובים יותר ככל
שהזמן חלף. אפשר אפילו להגיד שבנימין היה חבר יותר טוב שלהם
ממני. הם גם הרבו להיפגש ולהזמין אותי איתם אך לרוב דחיתי את
ההצעה, כנראה בגלל אותה התחושה שהייתי מקבל בסביבתם.

"למה אתה לא בא איתנו?" שאל אותי בנימין יום אחד.
"עזוב, זה כלום." אמרתי לו משום שאני בעצמי לא הייתי בטוח
בסיבה.
הוא המשיך להתעקש על תשובה, "אתה יכול לספר לי".
רציתי כבר שישתוק ומתוך חוסר מחשבה עניתי לו "תהיה בשקט כבר
בני." דאגתי להדגיש את השם בציניות רבה. אף פעם לא קראתי לו
בני, ראיתי בזה חוסר כבוד.
בנימין הסתכל לי בעיניים דקה שלמה ואמר "טוב, היום אנחנו
הולכים לקניון. תרצה - תבוא, לא תרצה - אל תבוא". מאז אותה
שיחה הקשר שלי עם בנימין נחלש במהירות, ובמקביל התחזק הקשר שלו
עם ארז ורן. הרגשתי איכשהו ריק.

אל תבינו לא נכון. הייתי הולך איתם מהבית-ספר והכל, אבל זה היה
ריק. ידעתי שאם לא הייתי הולך איתם דבר לא היה משתנה ולא הייתי
הופך להיות חסר עבורם. היינו מדברים מתוך השיגרה הזו שהתפתחה
כבר כמה שנים, ובנימין היה מדבר איתם מתוך השיגרה שהתפתחה מאז
שהכרתי בינם. הייתי הולך וחושב על כך שעולמי התהפך יחד עם
הופעתו של בנימין החדש או יותר נכון בני.

לאחר כחודש חזרתי מבית ספר עם ארז ורן בציפייה לפגוש את בנימין
מחוץ לכיכר. כשהגענו ארז ורן לא עצרו, אלא המשיכו לבניין שלהם,
ואז ראיתי את בנימין מחכה על האבן שבאמצע הכיכר. לאחר כמה
שניות של מחשבה נכנסתי לאמצע הכיכר וישבתי לידו.
"מה קרה בנימין?"
הוא הרים את ראשו ואמר "כלום. פשוט אני לא אדבר עם ארז ורן
יותר זה הכל".
בנימין סיפר לי שהוא צעק על ארז ורן שיפסיקו לקלל ושהוא לא
סובל את זה. "הם פשוט צחקו לי בפנים." אמר בדיכאון, "ממילא זה
לא יכול היה להחזיק הרבה זמן". הסתכלתי עליו, מהבלונד נשאר רק
שאריות בקצות שערותיו.  

לא יודע למה, אבל הרגשתי עצב עבור בנימין אבל גם הקלה שלא
יכולתי להסביר. כנראה בשביל להשתנות באמת צריך יותר מנעלי ניו
באלנס חדשות ושיער בלונדיני. הסתכלתי על בנימין, הוא לא חייך.
"רוצה לצאת מהכיכר ולבוא אליי?" שאלתי אותו.
"לא. בוא נישאר כאן באמצע הכיכר. ממילא לא נצליח לצאת בטח."