נצמדת לחומה הקרה, נעלמת בצללים, נבלעת לתוך החושך. שומעת
צעדים, צללית של גוף נשי נקלטת בזווית העין, מריחה פחד,
אישונים מורחבים, מבטים מהירים לצדדים כמו כבר יודעת את הגורל
המצפה לה, מבינה שמישהו צופה בה.
לא היה לה סיכוי. זינקתי, מפילה אותה לארץ, מתיישבת עליה, פנים
יפות.... נערה צעירה בשנות העשרים לחייה. רכנתי לעבר צווארה
הלבן, הנקי, כמעט מושלם חשבתי... מרגישה את חום גופה נעלם
באטיות אל תוך צינת הלילה, נועצת שינים בבשרה הרך, מרגישה את
הלב הצעיר מואץ כמו נאבק בי. השרירים מתרפים והיא כבר מפסיקה
להאבק, הלב מאט, כבר לא נאבק. סיימתי את הארוחה שלי, עוזבת
אותה שם בסמטה. אם יהיה לה מזל מישהו כבר יראה אותה מוטלת שם
ויקח אותה לבית חולים, הסיכוי שזה יקרה כל כך קלוש חשבתי...
נעצרת לשנייה, אולי... אבל לא, בעצם כן, "אוף עם זה" פלטתי
לאוויר הלילה. צועדת לעבר הגוף הצעיר שהיה מוטל שם בסמטה,
מרימה אותה בקלילות, והיא המסכנה כבר לא נשאר בה כוח להתנגד.
בית החולים היה קרוב, רק שני בלוקים מכאן... שני בלוקים לעבר
עולם אחר כמעט. פתחתי בריצה קלה לעבר בית החולים כשאני מחזיקה
את גופה הרפה בידי, נעצרת מול בית החולים ומניחה אותה על
המפתן,כמו כלב עזוב שאיש אינו רוצה בו. "את בטוחה כאן." לחשתי
באוזנה. תזוזה לכיווני מתוך בית החולים - ראו אותה. אחות לבושה
לבן יצאה החוצה וראתה את הנערה שנשארה שוכבת ללא ניע על
המדרכה, היא הסתכלה סביב בבהילות אבל כבר היה מאוחר מדי, זינוק
אחד ואני שוב בעולם שלי, בין הצללים, בשקט, איפה שאין שמש
,עולם אבוד,עולם שכל מה שנשאר בו זה הריסות, הריסות ומוות.

אני מתגעגעת לזריחה חשבתי... כבר חמש מאות שנים שלא ראיתי את
הזריחה, חמש מאות שנים יותר מדי, לא הייתי אמורה לחיות עכשיו.
מה אני? חשבתי לעצמי, גוף מת, קליפה חלולה, רוצחת, מפלצת, עם
פנים של מלאך.

הייתי חולה, ילדה חולה, סתם אחת, נטל. כולם ידעו שלא אצליח
להגיע לגיל 20, בטח שלא לעבור אותו.
מי ציפה לדבר שכזה, מתנה שכזאת? יום אחד, או יותר נכון לילה
אחד, סטפן בא לביקור, אדם מוזר, יפה תואר בהחלט, אבל מוזר.
מעולם לא בא בצהרי היום, רק בערבים, אחרי השקיעה. אהבתי אותו,
הוא מעולם לא ידע. שיחק איתי לפעמים כשהייתי חולה, היה לו
איכפת, באמת אכפת, אני חושבת שהוא היה כמוני, היו לו עיניים
אדומות כאלו, כאילו הוא בדיוק בכה. הוא עזר לי, הבריא אותי,
הרג אותי.
הפך אותי למה שאני היום... מתה וגם חיה, לא חיה ולא מתה, כלום,
הכל.

ישנה ומתעוררת, לא חושבת ולא מרגישה, לא אוכלת לא שותה. יוצאת
לרחוב, כבר לילה, הלילה שלי.
מדליקה סיגריה, נושמת עמוק, מרגישה את העשן ממלא את ריאותי,
נושפת החוצה והולכת. רחוב ריק והולכת, רואה קבצן, רואה זונה,
והולכת, והלילה שלי. "הסיגריות האלה עוד יהרגו אותך." אני
שומעת מאחורי.
מסתובבת בהפתעה. "סטפן!!" צרחתי בהפתעה, זינוק וחיבוק ואני בין
זרועותיו, סטפן. סטפן שלי, סטפן של הלילה, סטפן של אף אחד."
הוא מתרחק מספר צעדים ואני מרגישה דחויה, כבר לא של סטפן, ושוב
לבד.
"רק רציתי להגיד שלום." הוא אמר, "אני נוסע, נמאס לי מצרפת,
נמאס לי מאירופה כולה. אני רוצה לטעום דם שונה, הכל כאן אותו
הדבר, זה מעורר בי בחילה, אולי למצוא עוד מבני מיני, מהדור
הישן"
והוא הלך, זינוק אחד על החומה ואני שוב לבד.
מדליקה סיגריה ושואפת, נותנת לעשן לעטוף אותי מבפנים,להחנק,
מתענגת על הרגע, וצועדת ישר.
רואה כבר את הבניינים של האזור האסור, לשם לא הולכים אמרו לי.
שם יש חיים, לעולם אל תלכי לשם, השמש מגיעה לשם, השמחה, האושר,
את תפגעי. זה קשה מדי אמרו לי, אבל המחשבה, התקווה הדברים
שמעולם לא היו לי, הדברים שתמיד רציתי, נכספתי, התגעגתי,
הרגשות, האנושיות, הכל... וזה פגע בי, וזה כאב, כמו קרן אור,
זה היה זוהר, זה היה טוב, ואני נמסה, והופכת לאפר, אבק,
וכואבת, ונפגעת, ואוהבת, ומרגישה, ומתה, מאושרת.