אני יושבת על הספה, ומסתכלת על איך אתה ישן, כזאת שלווה, שלווה
מיוחדת, לי אין את השלווה הזאת, נפשי מיוסרת יותר מידי, ראשי
מסובך, גופי דואב וליבי שבור, ואתה ישן לך שנת ישרים, אישוניך
משתוללים מתחת לעפעפיך, מעניין על מה אתה חולם, מקופל כמו
כדור, יש בתנוחת עובר אופיינית, שלוו כל כך, ואני בשנתי זזה,
צועקת, מזיעה מאימה, מדממת כשהחלומות קשים במיוחד, איך אתה
מצליח לישון בשלווה? אני שואלת את עצמי, למה אתה יכול ואני לא?
שערך נופל לך על העיניים ואני מסיתה אותו בעדינות, כדי שלא
תתעורר, והדמעות שלי זולגות לאיטן, ואני מקנאה בך, על היכולת
הזאת לישון, משהו שאני לא עשיתי כבר כמה שנים, אולי אלו מראות
האימה שראיתי כשהייתי בת עשרה, אולי אלו המכות שחטפתי בגיל 8
אולי אלו שמתו תחת פיקודי באחת מהמלחמות הרבות, אולי אלו הם
שמטרידים את שנתי, אני שראיתי כל כך הרבה סבל בעולם אני שכאבתי
כמעט כל סוג כאב שקיים, אני שבכיתי בגלל כל כך הרבה דברים, אני
שנחשבת זקנה בגלל כל מה שראיתי, ואתה, אתה כל כך תמים, אתה כל
כך שלוו, כל כך נאור, סבל וכאב אלו מונחים שמוכרים לך רק
מהספרים, לא חווית אותם מעולם, ואני מודה על כך, אני מודה
ומקווה שלא תצטרך לחוות את זה לעולם, אני מקווה, בני הקטן,
שבכל שנות חייך הארוכות שיבואו, לא תדע אף פעם סבל, ולא תחוש
אף פעם כאב.