הם ישבו על חוף הים מחובקים. צעירים, כל עוד החיים לפניהם, היא
רק בת 16 והוא בן 18, עוד חודשיים גיוס. הם ישבו להם כך
מחובקים זמן מה, שתיקה משתרעת ביניהם.
ברגע של דחף פתאומי היא שואלת בקול רועד "אתה לא אמיתי נכון?"
"מה?"
"אתה לא אמיתי, ברגע שאני אתן לעצמי לאהוב אותך אתה תעלם מחיי
ולא ישאר לי ממך כלום חוץ מזיכרון של חלום."
"שירה, שירה תסתכלי אלי." מפציר בה. היא מסובבת את פניה אליו,
דרך עינייה ניגלים אליו רגשותיה, רגשות הפחד מהפגיעה המצופה
ורגש האהבה. "שירה אני אמיתי - אמיתי. אני לא אעלם, אני מבטיח.
אני אוהב אותך". המבט בעיניה משתנה למבט של כניעה, כניעה לרגש
האהבה הכה חזק שהשתלט עליה.

הוא הולך להיות חייל קרבי, היא מפחדת שיפגע. הם ניפרדים בדמעות
ובכאב שניגרם להם מהריחוק הצפוי. הוא מתבונן בעייניה, הן החלון
לליבה, הן מגלות לו את כל ריגשותיה. "תשמור על עצמך. אני אוהבת
אותך" היא לוחשת לו ברכות. "אל תדאגי אני אהיה בסדר, אני
מבטיח. אני אוהב אותך. תזכרי!" אלה היו המילים האחרונות שאמר
לפני שהלך.

היא מקבלת הודעה. הוא נהרג במבצע של הצבא. היא קורסת. הוא היה
מרכז עולמה. הוריו מבקשים ממנה לקרוא הספד בהלוויה. היא
מתבוננת בו מובל בארון מכוסה הדגל באחרונת דרכו. כל פלוגתו שם
וכל חבריו, כולם מתאבלים עליו, כואבים עליו, על האדם הניפלא
שהיה ואיננו עוד. היא עולה לבמה ברעד, מתבוננת בכולם בעינייה,
עינייה שמגלות את ליבה, מגלות את כאבה, את צערה ואת האהבה
החזקה שחשה כלפי האיש שהיה ואינו, אך הרגש הבולט ביותר הוא
הכעס, כעס עליו. "אמרת לי שאתה אמיתי. אמרת שלא תעלם. הבטחת
לשמור על עצמך! בחייך אמרת שהבטחות צריך לקיים. אז למה הבטחת
לי ולא קיימת? למה לא חזרת אלי? למה למרות הבטחתך נעלמת ונישאר
לי רק אותו זיכרון? זיכרון לאותו חלום ניפלא. חלום שבו הייתי
איתך. חלום שבו אהבתי אותך. חלום שבו היית חי."