עמדנו שם עם חיוך על הפנים!
היו עוד כמה אלפי מילימטרים עד שנגיע, ואז... ואז זה קרה.
הוא היה ילד שכולם אהבו, ילד שמח, לפעמים עצוב, אבל תמיד חשב
על כולם. הוא היה מאלה שרוצים שיהיה לכולם טוב.
זה היה יכול להיות אחרת: המילימטר, השניה, הדקה הזאת - זה היה
קשה והייתה מן הרגשה כזאת של בודד, של לבד בעולם.
כשאני חושב על זה, אפילו אם החולצה שלו הייתה קטנה עליו והוא
היה צריך להחליף אותה וזה היה גונב לו כמה שניות, אם הוא לא
היה כזה מהיר, או אם הוא היה יותר איטי, אם הוא היה נופל שם
בחול או שפשוט לא היה יוצא מהבית באותו יום, ואם ואם ואם
ואם...
אם כל זה היה קורה הוא היה מצליח, הוא היה מצליח לעבור את
המילימטר הזה, המילימטר המכריע הזה הכואב הזה - מילימטר
התקווה.
כולנו עמדנו שם עם ההרגשה הזאת, ההרגשה הבודדת הזאת , והלב,
הלב כבר לא פועם רגיל הוא נעצר ומחכה שמשהו יקרה.
ואז... ואז מה שהיה היה, הוא לא הצליח, הוא לא עבר את המילימטר
של התקווה, הוא נשאר מאחור.
זה היה כמו בסרטים: היה הרבה אדום, הרבה מאוד...
הוא נבהל ואז עף למעלה במהירות כזאת שזה היה נראה כאילו אין לו
דרך חזרה למטה יותר, ואת האמת שזה באמת קרה בסוף - לא היה לו
דרך חזרה אחרי שגופו הכה ברצפה הרטובה והקרה שמסביבה פתאום הכל
נהפך אדום.
אמרו שהיו לו הרבה חברים אבל אני ראיתי באמת לכמה היה איכפת
וכמה סבלו, והם היו מעט!
עיניו הכחולות נוצצות כמו ראי כבר לא היו נוצצות יותר, הן היו
סגורות ונהפכו לשחורות. רגליו החזקות נמחצו בשוליי הכביש
ואיבדו כל תחושה, ושיערו הארוך והגולש השחור כבר לא היה גולש
ולא היה שחור - הוא היה שבור אם גוון של אדום כזה. וכל זה היה
בגלל... בגלל אותו מילימטר הזה, מילימטר של תקווה.