הייתי הולכת לבקר אותך שם.
הייתי מבקשת שהכל יהיה מושלם.
הייתי, הייתי, הייתי אבל אתה כבר לא קיים,לפחות לא עוד.

הוצאת את הנשמה שלך מהלב,
דרך הריאות והשארת את האויר מלא בזכרונות.
נשארת תלוי באמצע הרחבה, דמעות בענייך
שוב, אותה השתיקה.
ואני, בוכיה, מחפשת תשובה אך לא מוצאת.
מבלה את זמני בלקחת או לתת.

פתאום, כשאינך כאן, אני מבינה הכל.
אך למה חייב להתלוות לזה חלל גדול?!

למה עשית את זה?
למה היית אנוכי?
למה לא הבנת שאני צריכה אותך פה איתי?

אז, הכל היה אפשרי.