את אלה הכרתי לפני חמש שנים. זה לא רגיל שילדה כמוה תחליף את
הפסיכולוג שלה בגיל שמונה, הרבה אנשי מקצוע היו נגד, הם טענו
שהילדים נקשרים לפסיכולוגים והרבה יותר קשה להם להיפתח לאדם
חדש. זה לא היה מענייני לשאול מה גרם לה לעזוב את ד"ר שטריך,
אז לא שאלתי, ולקחתי על עצמי את התיק של אלה.
לפני שלוש שנים עלינו על זה שהיא אלוהים.
אלה נכנסה יום אחד לקליניקה והודיעה לי שהיא אלוהים. לא בגלל
שיש לה כוחות מיוחדים, או חזיונות משונים או כל דבר כזה, היא
פשוט קמה בבוקר והבינה שהיא אלוהים.
"זה משהו בהרגשה", היא ניסתה להסביר לי בעזרת תנועות הידיים
והבעות הפנים המוגזמות האופייניות לה. "מה זאת אומרת
'בהרגשה'?" אני שואל. "בהרגשה!" היא מנסה לגרום לי להבין,
"בהרגשה! אני קמה, אני רואה - זה שלי, אני אלוהים!" אחרי שעה
הצלחנו לגבש תיאוריה, אלה היא אלוהים שנכנס לגוף של ילדה כי
הוא רצה חופש, "מי לא רוצה חופש?" חייכתי אליה.
כל העניין הזכיר לי קצת את הסיפור של ה'דיבוק' שהיה לפני כמה
זמן. אבל זה לא היה כמו ה'דיבוק'. אלה לא הראתה סימנים מיוחדים
של גאונות, גם לא מסרים יראי-שמיים, היא פשוט הרגישה - זה שלה.
היא אלוהים.
פעם אחת, בזמן שישבנו בקליניקה שלי, והרצנו את הבדיקות
הקבועות, אלה הביטה דרך החלון. זה היה קורה הרבה, היא הייתה
מפסיקה את הכל ומביטה החוצה, מוקסמת, ולא הייתה חוזרת
מחלומותיה - או לחילופין, מן הריכוז המוזר הזה בנוף - עד
שהייתי מצליח להסיח את דעתה עם שוקולד. היא הכי אהבה שוקולד.
באותו היום, כשהביטה דרך החלון, היא גם דיברה אליי, "תראה איזה
עולם יפה עשיתי." היא אמרה, כולה קורנת מגאווה. "תראה את השמש,
והשמיים הכחולים, והעצים והבתים, והאנשים הקטנים שם למטה
והאוטו גלידה! איזה עולם יפה בראתי!" חוץ מהעובדה שאלה דיברה
אליי והייתה מודעת לקיומי גם בזמן שצפתה החוצה דרך החלון - דבר
שהיה חדש בפני עצמו, הייתה גם צורת הדיבור, השוטפת יחסית, שגם
היא לא הייתה דבר שיצא לי לחזות עד עתה. אבל אני לא מייחס זאת
לשום רוח קודש, אם כבר, יותר מתאים שהיופי שנגלה אליה מן
החלון, הנוף המרשים ועוצר הנשימה, והגאווה שמילאה אותה לנוכח
המחשבה שזה הכל שלה, היא עשתה את זה, זה שלה, היא
אלוהים, זה מה שהפך אותה, לשניות מעטות, לאדם בלי בעיות. אדם
תקין.
אבל היה בזה משהו מפחיד בתקינות הזאת, משהו סותר. התקינות הזאת
- הנורמאליות הזאת. זה לא נראה לי מתאים. הרי אם אלה היא
אלוהים, זה מסביר את העובדה שהיא לא נורמאלית, שהיא לא כמו
כולם, כי היא אלוהים. ודווקא ברגע 'ההארה' לכאורה, פתאום, היא
הייתה אנושית.

באוקטובר אלה ניסתה להתאבד. כשהזעיקו אותי לבית-החולים, היא
ביקשה לראות אותי. התיישבתי ליד המיטה שלה וניסיתי לחייך אליה,
לעודד אותה. לא ראיתי סימנים חיצוניים מיוחדים, אז הנחתי שהיא
בטח ניסתה לקחת כדורים או משהו כזה. אלה הסתכלה אליי, וחייכה
חזרה, ואז בקול שקט ועם הבעות הפנים המכאיבות שהצליחה להוציא
מתוכה היא שאלה אותי "אלוהים לא יכול למות נכון?" נענעתי בראשי
ואמרתי לה "לא. לאלוהים אסור למות. יש לו יותר מידיי אחריות."
אלה עצמה עיניים, השתעלה קצת ואמרה "לא לזה התכוונתי... אתה לא
מבין... לא אסור... יכול?" שתקתי קצת, מנסה להבין מה בעצם
השאלה, ואז עניתי בלחש "לא. הוא לא יכול." דמעה אחת בודדה,
נוצצת, טיילה לאורך הלחי החיוורת של אלה.
אחרי ששחררו אותה מבית-החולים הפגישות השבועיות שלנו התחדשו.
לפגישות הראשונות היא הגיע בוכה. לא בוכה, מתייפחת. רק אחרי
שניים-שלוש מפגשים הצלחתי להוציא ממנה למה היא ניסתה להתאבד.
"ישבתי בבית," היא התייפחה "ראיתי טלוויזיה, הכל דם פיגועים!
כולם מתים! הכל רע! עולם רע! הכל נהרס, נשרף, עץ נופל, חיה
מתה..." היא לקחה נשימה עמוקה, מנסה להשתלט על הבכי, "איש רוצח
אישה בגלל תור בחנות... הם משקרים... כולם משקרים... הם רעים,
אומרים שאלה מפגרת, אוטיסטית! אני אוטיסטית?! אני אלוהים! אלה
אלוהים... אלוהים רע..." אלה לקחה עוד נשימה עמוקה ובקול יציב
יחסית סיפרה לי איך בכתה כשהבינה שהעולם שבראה מתפרק, ורצתה
לחזור חזרה לשמיים, לאיפה שאלוהים גר, לגן-עדן. אבל היא לא
ידעה איך. ואז נזכרה שסבתא אמרה שמי שמת הולך לגן-עדן. "אז
חיפשתי דרך לחזור." היא אמרה 'לחזור' ולא 'למות', כי אלוהים לא
מת, אלוהים חוזר לגן-עדן. "ומתחת לכיור היה את בקבוק
האקונומיקה?" אמרתי בשקט, אלה הנהנה. מזל, הוספתי בשקט, שאמא
הגיע בזמן הביתה והעבירה אותך מהר לבית-החולים.
לפני שלושה ימים עלינו על זה שהיא לא אלוהים.
אלה לא אלוהים, "את מלאך." אמרתי לה. "מלאך שנשלח מלמעלה כדי
לשמור עלינו." אלה צחקה ולרגע בכלל לא נראתה כמו ילדה עם
בעיות. אפילו לא כמו ילדה, לא כזאת קטנה בכל אופן. היא הבטיחה
לשמור על העולם הזה, כי זה התפקיד שלה, והיא לא תברח. והיא
באמת לא ברחה. ואולי, באחד הימים, העולם הזה שוב יהיה מקום
יפה, ואלה שוב תהיה אלוהים.