הקור העז, לא נותן לי לנשום בחופשיות, בטבעיות. אני נכנסת
למכונית, היא לא שלי. זאת המכונית שלהם. אני מכניסה את הדיסק
של faithless  מעבירה לשיר ארבע... כמובן. וצוללת לתוך השיר
שלוקח אותי אלפי מיילים, לתוך מעמקי הדמיון שלי, לתוך קרקעית
הדיכאון שיושב שם למטה בבטן ומציק לי בעקביות ולא עוזב אותי
כבר שבוע וחצי, אולי יותר, אני כבר לא זוכרת.
המחשבות מתחילות להשתולל לי במוח, מתחילות לכרסם את התאים
שאחראים על היגיון, לא משאירות כלום.
אני מתחילה לחשוב כמה יעלה לי כרטיס עד לתאילנד המסריחה... או
אולי הודו בעצם? מה זה משנה, העיקר לברוח למקום אחר, עכשיו...
כרגע!
טוב, נו, נתפשר לברוח ל... לגיא. אני יוצאת מהמכונית, הפנים
שלי נשרטות בחדות מהרוח השטנית שעשתה יד אחת עם הקור האכזרי
הזה. אני מביטה ברחוב, תחושת ריקנות עולה בי, מהבטן למטה, עולה
לחזה, עד לגרון נשארת בכל איזור ומשאירה אחריה שובל של אפר
שחור ומלוכלך.
אני נכנסת לחדר המדרגות הצפוף והמסריח הזה, מן דחף קטן מורגש
שם בפנים, איזה עיגול קטן... כדור פסיכודלי מרחף לי שם בפנים
ומחולל מהומות, אני כמעט מקיאה. אני אוחזת במעקה כדי לא ליפול,
עולה מדרגה אחר מדרגה.
הבית היה ריק, הדלת פתוחה... כרגיל. הוא חושב שהוא עדין גר
בקיבוץ.
חמוד, זאת ארצות הברית הגדולה והקרה, לא איזה קיבוץ קטן
וירוק.
אני מביטה בחדר הריק, מניחה קומקום על הכיריים, עומדת ככה ליד
החלון ומביטה אל הרחוב... אלפי מכוניות עוברות ושבות, נראות לי
במעורפל נקודות אור מטושטשות, קווים של צבעים.
צפצוף דק וענן של אדים הולכים מכות מאחורי גבי. אני מסתובבת...
חרא, המים גלשו... הוא נכנס בדיוק עכשיו.
הוא מביט בי ומחייך. הוא שמח לראות אותי. הוא מתלונן על
הקור... "מדובר כאן על ק-ו-ר" הוא מסכם את העניין.
אנחנו מדברים קצת על החיים, ככה באמצע המטבח... כמו שרק אני
והוא יודעים לעשות. פולטים מילים לחלל החדר, מציפים אותו
בניבים, ביטויים ושאר ירקות. מתווכחים, מחייכים שולחים מבטים
ואני מרגישה שעכשיו עובר בתוכי זרם חלש ונעים בצבע ורוד כתום
מלטף את דפנות הורידים והעורקים שלי ברכות.
אנחנו חולפים על פני חדר, עוד אחד, נכנסים לחדר שלו. אני מביטה
על המזרן שזרוק על הרצפה, החדר חם, נרות בכל פינה, מנורה קטנה
שולחת כמויות אדירות של חום ואהבה אל קירות החדר... בלי
להתכוון, עושה זאת בטבעיות, כמוהו.
הוא חוזר מהמקלחת שובל של ריח משאיר אחריו, הוא נשכב לידי על
המזרן, אוסף אותי אליו, גלים של רוגע מתפתלים לאט לאט מפלסים
דרך אל הנחיריים שלי, זורמים אל מערות האף מדגדגים את הגרון
וממשיכים הלאה במסילות הפנימיות.
נשיקות קטנטנות ומצמררות על הצוואר, על הפנים, ידיו מלטפות את
העור הרגיש, מתמוגגת מהמגע, אני שוכבת שם נותנת לעצמי חופש לא
מוגבל.
הידיים שלו מרחפות מעלי, מפשיטות אותי, צובעות אותי בעדינות
בצבעי הקשת... ממלאות אותי... נוזל כתום זוהר מתחיל שוצף וקוצף
בתוכי, במהירות מהראש למעלה עד האצבע הקטנה של הרגליים.
הצבע הכחלחל טורקיז שלו, מתערבב עם הכתום זוהר שלי, יוצר צבע
משונה, לא ברור בדיוק. אבל למי איכפת... העיקר להתערבב עם צבע
אחר... רצוי כחלחל, פשוט, כמו הים, שמוביל אותי רחוק, רחוק...