רוצה לפתוח דף חדש, נקי ומיוחד.
היא למדה מהעבר והתבגרה, עכשיו רוצה גוון חדש בחיים.
עוד עכשיו בדקות האחרונות של "עכשיו" לפני שהוא הופך להיות
"אז", היא מנסה להישאר קצת שם, פותחת את פיה לזעוק לקרוא לאותם
אנשים שישאירו את "אז" ב"עכשיו" ליותר זמן ויודעת שהיא
יכולה... אך שום קול לא יוצא וכך ה"יקרה" הופך להיות "קורה".
אבל היא לא מצטערת, היא בחרה ללכת בדרך החדשה הזאת ולא תתחרט
או תתצטער.
עכשיו רק צריכה לקוות שכאן יהיה פחות כואב, כי רק סיימה להדביק
פלסטרים על כל הפצעים בלב, שעוד לא הגלידו לחלוטין ואין לה
יותר פלסטרים, גם לא מתכוונת לקנות עוד... רק לחכות שסיימו
להחלים.

צוחקת פעם אחרונה על כל מה שהיה, מזילה רק עוד כמה דמעות,
אוספת במרץ את השברים של עצמה שעוד נותרו זרוקים מתחת למיטה,
ליד הארון (ואולי עוד כמה מקומות), מביטה סביב וסופגת ריחות
וצלילים לזיכרונות ששומרת במקומות הכי שמורים, פותחת את הדלת,
מתעכבת לשנייה על סף הדלת ועוזבת.

עוזבת ומקווה שיהיה מי שיפגוש אותה בסופה של הדרך אותה היא לא
מכירה.