שוב תפסתי את עצמי, יושבת ברחוב על שפת המדרכה, פשוט יושבת
ובוכה... הכי הרבה שעשיתי באותו רגע היה לבהות בגלגלים של
המכוניות המעטות שעברו לפני בשתיים וחצי בלילה...
כל הגלגלים היו אותו דבר - שחורים, כבדים, ושחוקים, לא ראיתי
גלגל אחד שנראה חדש, ונהיה לי יותר עצוב... כל מה שביקשתי היה
לראות אחד חדש.
לפני שהגעתי למצב הזה של לשבת על שפת המדרכה ולבהות בגלגלים של
המכוניות שעוברות לפני בשתיים וחצי בלילה הייתי בבית, לא ממש
לבד אבל הרגשתי הבנאדם הכי בודד בעולם. ישבתי משהו כמו ארבע
שעות מול המחשב מדברת עם אנשים באי סי קיו, אחת מהאנשים שדיברה
איתי היא חברה שלי שגורמת לי לסבל הכי נורא שיש, וזה כבר לא
חדש, היא כל פעם פוגעת, אני כל פעם נפגעת, שותקת ובסוף מדברת,
היא אומרת שהיא מצטערת וכל סדרת הארועים הזאתי חוזרת על עצמה,
כמו גלגל של מכונית שעוברת לפני בשתיים וחצי בלילה, שחורה,
כבדה ושחוקה... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.