היום הגדול. בא והתקרב בצעדי ענק.
הפחד שהיה בשלביו הראשונים, התגבר ונעשה בלתי מרוסן.
השתדלתי שלא להזיל דמעה.
לא רציתי שיחשבו "הנה הילדה מתיאטרון שכל הזמן בוכה, שכל הזמן
מתלוננת."
לא רציתי שעורי יספוג את הדמעות הבוערות מצער. כל חיי, לא
ידעתי שמחה.
חיי היו מעורפלים ואפורים לפני שהגעת.
וכשהיום התקרב, והנה פגשתיך... כל גופי רעד.
זוהי הייתה אהבה ממבט ראשון.
ראיתי זאת על שפתיך, שהשתקפו כה יפה במראה שעל הקיר.
זוהי הייתה אהבה שגרמה לי סערות ותשוקות שלא ידעתי שיכולות
להיות בי.
התאהבתי מעל הראש, כמו טיפשה.
בלי משים לב- התאהבתי.
אהבתי אליך כל כך חזקה,
שמוטב לי שתראה את דמי ניגר,
ושלא אני אראה את דמך.
אפילו לבד במיטה אני חושבת עליך...
חושבת עלינו...
חושבת על מה כולם יגידו אם נהיה יחד...
אני יודעת שהאהבה הזאת היא הדדית.
אבל בכל זאת משהו בי מונע אותי מלעשות את הצעד הראשון.
משהו בי מרחיק אותי ממך.
אולי זה בגלל שאתה גדול ממני...
אולי זה בגלל המושלמות שלך.

או שאולי...
זה בגלל הסמים...