הלכתי לבקו"ם לבד. אמא שאלה אם אני רוצה שהיא תבוא, אמרתי שאין
צורך והיא לא התווכחה. כשאחותי התגייסה, ההורים שלי באו. גם כל
החברים שלה, וגם אני. הם כולם עמדו בקבוצה גדולה ובכו וחיבקו
אותה. ההורים שלי ידעו שאני פחות מפונקת ממנה. בגלל זה הם לא
באו. אני חושבת.

יצאתי מהבית עוד לפני שאמא ואבא התעוררו. לקחתי את התיק הגדול,
מלא בכל הדברים שהיו ברשימה ועליתי על האוטובוס לתל השומר.
לילה לפני אמא ואבא מסרו לי בהצלחה. חייכתי ואמרתי תודה. לא
התחבקנו.
כשהייתי קטנה, רבתי עם אחותי, היא אמרה לי שאני סתם טעות
וההורים שלנו בכלל לא אוהבים אותי. צעקתי עליה ואמרתי לה שהיא
מדברת שטויות ואז הלכתי לשאול את אמא אם אני טעות. היא רק
חייכה ואמרה שיש טעויות בחיים שלא מצטערים עליהן. לא הבנתי
אותה אז. אני לא בטוחה שאני מבינה את זה עכשיו.

Wish you were here התנגן באוטובוס וניסיתי לחשוב על מישהו
שהייתי רוצה שיהיה פה, איתי. לא הצלחתי לחשוב על אף אחד ודמעה
בודדה זלגה מעיני. ניגבתי אותה מהר והמשכתי להסתכל דרך החלון.

מעולם לא הוצאתי רישיון. לפעמים, בעיקר בימי חורף, כשהייתה
סופה, או באמצע הקיץ שהיה חם מדי בשביל לעמוד, הייתי מצטערת על
זה. לפעמים, כשהייתי צריכה לצאת מהבית, לעשות סיבוב, לנקות את
הראש, אז הרגשתי צורך במכונית.
ברגעים כאלה, כמו עכשיו, חשבתי שעדיף לנסוע באוטובוס, להסתכל
החוצה ולחשוב, ולא לדאוג שהדמעות יטשטשו לך את הראייה. ממילא
אף פעם לא היה לי לאן לנסוע.

ירדתי מהאוטובוס והלכתי לכיוון השער. קבוצות קבוצות של אנשים
התאספו בכניסה עם מצלמות. גם חברים שלי לא באו לבקו"ם. הם כולם
כבר התגייסו, אני הכי קטנה, נותרתי לבד.
בן התגייס אחרון, לפני שבועיים. היינו שם רק אני והמשפחה שלו.
והוא היה רוב הזמן בטלפון עם חברים שהתקשרו לאחל בהצלחה. ישבתי
בצד בזמן שהוא הצטלם עם הדודים והדודות ורק לפני שהוא עלה
לאוטובוס, נתתי לו חיבוק. הוא אמר לי לא לדאוג, הוא יחזור
הביתה עוד יומיים ואז נעשה משהו. לא דיברתי איתו מאז. הוא לא
התקשר, וגם אני לא.

התיישבתי על ספסל והנחתי את התיק לידי וחיכיתי. שילבתי ידיי
וליטפתי את הצלקת העגולה על המרפק. זה היה בחטיבה, בטיול
השנתי. היינו על איזה הר בצפון, או בדרום, אני כבר לא זוכרת.
באחת הירידות התחלקתי. אני לא זוכרת את הכאב, או מה אמרתי, אני
זוכרת שלא בכיתי. ואני זוכרת שכל החברים שלי רצו אליי ועזרו לי
לקום. ושתי מורות שחבשו אותי וניקו ממני את הדם ושאלו אותי אם
אני בטוחה שאני יכולה להמשיך ללכת. לא הייתי בטוחה אבל לא
רציתי לעכב את כולם, אז המשכנו ללכת.

"אלו ששמותיהם מופיעים על הלוח האלקטרוני מתבקשים לעלות על
האוטובוסים. מי שיעכב את האוטובוס, ייאלץ לחכות שעתיים
בחניון."
השמות התחלפו על הלוח האלקטרוני, חיפשתי את שמי או שמות של
אנשים שאני מכירה. עד שלבסוף השם שלי הופיע שם. מספר תעודת
זהות, שם משפחה, שם פרטי. כן, הכל שלי.

לא הצלחתי להרים את עצמי מהספסל, חפנתי את פניי בידיי והתחלתי
לבכות. לא בכיתי כל כך חזק מאז שהייתי ילדה קטנה, רק שהפעם לא
היה מי שיחבק אותי. לא היה מי שילטף ויגיד שהכל בסדר.
אין מי שיעזור לי לקום.