אם היה לך מושג כמה את מכאיבה לי, היית משתגעת. היית בוכה
ימים.
היית רוצה לקבור את עצמך ולא היית יודעת איפה. לא היית מעיזה
להסתכל לי בעיניים...
אני נמנעת ממך בכל דרך אפשרית ובכל זאת את מוצאת את הדרך לגרום
לי לבכות.
אני מרחמת עלייך ושונאת אותך והלוואי והיית מפסיקה.
את מסתתרת מאחורי מסכות ולא מבינה כמה טיפשית את נראית, מאשימה
אחרים בדברים שאת גורמת. אני מבינה אותך, זה הכי קל ככה...
סתם בנאדם אומלל ובודד... לאף אחד כבר אין סבלנות אלייך...
את לא חברותית במיוחד, ממציאה תירוצים למה כל דבר נמצא במקום
מסויים, את לא אוהבת, ולא מחבקת, את לא רגישה, אני אפילו לא
בטוחה שאת אנושית.
לא אכפת לך, את לא דואגת...
את לא מעיזה לשנות שום דבר בחיים שלך מפחד שהכול יתמוטט לך
בידיים, את מפחדת מעצמך ומפחדת מאחרים, מנהלת את חייך לפי מה
שאת מניחה שיאמרו, מתחבאת בעצמך בתקווה שלא יראו. שלא יגלו את
עצמך האמיתית.
מעמידה פנים שאני מעניינת אותך, אבל את רק מרוכזת בעצמך.
מתקשרת פעם בכמה חודשים וחושבת שתפצי על זמן אבוד, זה לא הולך
ככה.

אם היית יודעת כמה הכאבת לי כשפגשתי אותך ביום ההוא ברחוב,
והסתרתי את העיניים שלי ושאלתי אותך מה הצבע שלהן ואת ענית,
בשיא הפשטות, "חום", אז, אמא, באמת היית משתגעת.