אולם מלא מפה לפה
מילא עצמו לדעת את דברי
בתום כל הקוקטייל הדעתני
משהוכרה חשיבותו של הלחם
האם חייכו או שמא תמהו
כאשר סברתי שהרוב תמיד טועה
ישבת בשורה שניה או שלישית
חיוכך שוגר לעברי מבלי שחייכת
אך אסור היה לי לקבלו
כפי שאסורה הייתה הנחושת
התחריט נצרב על אף הכל
החתימה שורבטה באחת
והערך נתבע
מילים דיברתי ושומעיי החרישו
גומעים את משנתי
בעוד אוזניי עורגות געגוע
לחצרו של מלך הארגמן
ללקק שפתייך בתמורה
לשמוע את פנינייך מבצבצות
מבין שפתייך הבשרניות
הוא אשר חפצתי
ולנשוך את כפות רגלייך היפות
בעודן מלטפות את צווארי
אהבנו עולם הפוך כל כך
עולם הפוך ממה, שאלתי רטורית
דממה באולם השתקנים
צווחת כלא מאמינה אך ידעת
את שכנותה הסיאמית של זוגיות זו
ממלכת החושים נשקה לכאב
קולותייך תבעו ממני צחוק מתגלגל
צווחת וצחקקת ועם זאת ידעת
הזמן הוא רוצח
עיקש ודורסני כאוח הלילה
טורף נשמות בהבל של רגע
מותיר בך אימה וריק
ידעת מן הרגע הראשון
את זוועת הזמן
נשקו האמיתי הוא
הוא אותו זרע רעיל
שהוא נוטע בליבך
בתום זממו
געגוע מדמם מול רוח הים