אם יש משהו שאני הכי שונאת בעולם,
זה את הנהגי אוטובוס האלו, שלא מסכימים לפתוח את הדלתות לאנשים
שמאחרים- אפילו אם זה רק בחצי דקה.
ברצינות, זה מעלה לי את כל העצבים.
דמיינו לכם 9 שעות בביצפר, מסיימים סוף סוף את הלימודים, השעה
כבר 4 ומשהו, כבר מתחיל להחשיך.
ואז מתחילה ההליכה, ההליכה הזו שפשוט לא סובלים, הדרך מביצפר
לתחנת אוטובס הכי קרובה שיש, שבאמת הקו שיש שם מוריד אותי קרוב
לבית.
טוב, אז אני יוצאת מביצפר, מחפשת מישהו ללכת איתו לתחנה.
מתחילים ללכת, וממשיכים, והולכים והולכים, ועוברות עוד 4 דקות,
ועוד 3 דקות, וכבר רואים את התחנת אוטובוס באופק.
מתחילים לחפש את הכרטיסייה בתיק, וכשלא מוצאים אותה ברגעים
הראשונים, כבר מתחילים לרוץ בראש סרטים על כמה ערסים מזדיינים
שדפקו לי אותה, וכשמוצאים אותה, נושמים לרווחה.
מכירים את הרגעים האלו שפשוט יש דחף להסתכל אחורה? תמיד זה
קורה לי כשאני מוצאת את הכרטיסייה. כנראה שזה מהפחד שהאוטובוס
יהיה ממש מאוחרי, ואני עוד לא בתחנה.
ואז זה קורה- המבט שלי זז לאחור, והקו שאני צריכה נמצא קרוב,
יותר מידי קרוב, כי אני עוד דיי רחוקה מהתחנה.
אני ישר מסתכלת קדימה, לכיוון הרמזור, מקווה שהוא בדיוק התחלף
לאדום. אבל פאק, הוא ירוק.
והנה מתחילה הריצה, הריצה הזו שפשוט לא סובלים.
נשבעת לכם שאם היו מודדים את מהירות הריצה שלי בכזה מצב,
המורים לספורט שלי היו מעריכים אותי, בניגוד לעכשיו...
טוב אז אני רצה, מנסה להשיג את האוטובוס, מקווה שאני אגיע
לפניו לתחנה, אבל זה לא המצב.
כשאני 2 דקות מהתחנה הוא פותח את הדלתות, אני מתקדמת הכי מהר
שאני יכולה, עוד 30 שניות אני מגיעה, עוד 20 שניות אני מגיעה!
הילד האחרון נכנס, רק עוד 12 שניות ואני שם!!!
הדלתות נסגרות.
די נו לא, אל תעשו לי את זה... בבקשה אני מתחננת תפתח לי את
הדלת!
אני דופקת על הדלת, מתנשפת כמו חיה
הנהג עושה לי לא עם האצבע ומסתכל עליי, עם חיוך קטן וממזרי כזה
על הפנים. אני מתחילה לקלל אותו, עם הפה הכי פתוח שיש, שיקרא
את התנועות שפתיים שלי, שיקרא ויבין, ויקח את זה ללב, שיפנים!
הוא ממשיך לחייך, רק שהפעם החיוך יותר גדול מקודם, והרבה יותר
רשע.
אוח! שימות הבן זונה!
אני מתיישבת על הספסל של התחנה, אדומה, מתנשפת ומעוצבנת על הבן
זונה, מחכה לאוטובוס של עוד רבע שעה.
באופק אני רואה את ההוא, שהלך איתי את הדרך לתחנה, כבר שכחתי
מממנו בזמן הריצה.
הוא מחייך חיוך קטן וחמוד לעברי, מתקדם לאט לאט, והחיוך שלו
גדל, ומחיוך קטן וחמוד זה הופך להיות חיוך גדול, חמוד, וגם קצת
ממזרי...
"אז מה, את מחכה איתי עוד רבע שעה?"