יום אחד הוא הלך ברחוב, בדיוק ניגמרו לו הפיתות והחומוס בבית
אז הוא יצא לסופר, הליכה של שתי דקות מהבית. זה היה תירוץ כדי
לצאת קצת מהבית, להתרחק ממנה, מהזוגיות שלהם, מהילדים שלהם,
שנידמה שתמיד רק רצו ולא נתנו, אפילו רק שניה של מנוחה. הוא
הרגיש חנוק, כמו קלישאה.
היה קצת קריר, התחלת החורף והוא נעל כפכפים, בפעם הבאה אני
צריך לנעול נעלי ספורט, חשב והסתכל על אצבעות רגליו שקיבלו
גוון כחלחל, לפתע הוא קיבל מכה לא נעימה בראשו, הוא נעצר
בהפתעה והרים את ראשו. מיסתבר שהוא ניתקל בדלת שעמדה ככה, ללא
בושה, באמצע הרחוב, לא נישענת על איזה עץ או מונחת על פח זבל
ירוק, לא, היא עמדה שם בלי שום תמיכה, במעין גאווה שכזו. הוא
הסתובב סביבה וראה את המשך הרחוב. הוא חשב שאולי השיפוצניקים
שמשפצים פה דירות בלי הפסקה בעיר הזו השאירו אותה ככה בטעות
באמצע הרחוב, אבל העמידה הכמעט מתריסה של הדלת, ללא שום תמיכה
ניראית לעין, סיקרנה אותו. מבלי משים הוא לחץ על הידית והדלת
ניפתחה.
לא היה שם שום דבר מיוחד, סתם המשך של הרחוב. ללא שום סיבה,
אולי בגלל איזו רוח שובבות, הוא החליט לעבור דרך הדלת. בדיוק
כשעבר את המיפתן הוא הרגיש צינה קטנה ושוב קילל בשקט את החלטתו
לנעול כפכפים במקום נעלי ספורט. הדלת ניסגרה מאחוריו ברחש והוא
המשיך במורד הרחוב לכיוון הסופר. פתאום הוא שם לב שמאוד שקט
ברחוב. הוא הסתכל מסביב וראה שהכביש ריק ממכוניות ולא ניראו
שום אנשים באופק, ממש יום כיפור, אבל אפילו בלי אנשים. הרוחות
הלכו והתחזקו והוא הידק לגופו את הגופייה הארוכה וחשב שהוא
חייב לספר על זה לאישתו כשיחזור הביתה. תוך כמה צעדים הוא הגיע
לסופר.
למרבה הפלא השומר הזקן עם המכשיר שמגלה מתכות, שהוא אף פעם לא
הפעיל, לא ישב שם בחוץ, אבל הכיסא הגבוה שלו עדיין היה שם,
אפילו הווסט הכתום שלו היה מונח על הכיסא. בטח הלך לשירותים או
משהו, חשב והמשיך לכיוון הדלת שניפתחה באיוושה, הוא צעד פנימה.
הסופר היה נטוש לגמרי, היו עגלות פה ושם אפילו עם מיצרכים
בפנים, הוא הריח מרחוק רוגלך חמים והלך לכיוון המאפיה, אולי שם
תהיה מישהי שתסביר לו לאן נעלמו כולם? המאפיה היתה ריקה, כמו
כל הסופר, רק התנור הגדול ציפצף כדי להודיע שהרוגלך כבר
מוכנים. הוא נילחץ, התחיל לחשוש, מה לעזאזל קורה פה? איפה
כולם? הכל ניראה כאילו כולם נטשו לפתע. הוא יצא בריצה מהסופר
ומיהר לבית קפה סמוך, גם שם הכל היה ריק. שולחנות עם כוסות קפה
ופחיות, אבל בלי אנשים, אפילו חשבונות עם כסף היו על השולחנות,
אבל בלי מלצרים שיקחו אותם ובמשב רוח אחד כל הכסף עף...
בפאניקה מוחלטת הוא החל לרוץ לכל הכיוונים לצעוק, אולי מישהו
ישמע אותו ויבוא?! הוא התחיל לרוץ בחזרה לדירה. רץ ורץ, זיעה
קרה מכסה את גופו, מחליק בכפכפים, נשימתו נעתקת, כל כך מבוהל
מתחושת הבדידות שאפפה אותו, מהפחד שהוא לבד בעולם, בלי אף אחד
שאפילו לצעוק הוא לא היה מסוגל. מרחוק הוא ראה את הדלת. היה לו
ברור שהוא צריך לעבור דרכה בחזרה.
כשהגיע אל הדלת הוא לחץ על הידית ועבר ברגע אחד לצד השני. ברגע
שהניח את רגלו בצידה השני של הדלת הוא ראה מרחוק את ילדתו
הקטנה בת השבע צועקת מקצה הרחוב שיחכה לה כי היא רוצה גם לבוא
איתו. עם תחושת הקלה הוא פשוט עמד שם וחיכה שהיא תגיע אליו
בריצה.