לחברה טובה שלי, בתקווה שלא תדעי עוד צער...

אני עומדת פה היום, בבגדים שחורים, ואת לידי.
השמש על הראש ויש מסביבנו מאות אנשים.
אני עומדת פה היום, ומחזיקה ורד אדום ביד. אנחנו בוכות.
אני מחבקת אותך ומחזיקה לך את היד, חוזרת שוב על אותם
המשפטים...  מזכירה לך שתמיד אהיה פה בשבילך,
גם ברגעים הכי קשים, ואת מהנהנת.

עומדים פה מסביב המון אנשים...  חברים, משפחה...
ואף אחד לא מבין.
את בוכה, ואני לא יודעת מה להגיד לך.
אני רואה את המשפחה שלך, ורוצה לחבק את כולם,
רוצה לגרום להם להרגיש יותר טוב,
אבל יודעת שאין לי איך, יודעת שכאב מסוג כזה, לא נעלם.

העיניים שלך, היפות, אדומות מבכי,
ואני רק רוצה להעלים לך את הכאב הזה, בכל דרך אפשרית...  
אני מספרת לך שכולם מוסרים את אהבתם, שכולם מצטערים,
ודואגים לך.


אני זוכרת הכול, את יודעת...  את היום ההוא, לפני שנים...
אני עומדת פה היום, בבגדים שחורים, ואת לידי,
קוברת את אבא שלך.
שוב.