חיים כבר אמר את כל מה שהיה לו. היא יודעת את זה, שנתה נדדה
בדיוק כמו שלו. למרות זאת לא נותר להם מה לומר. היה אפשר לצפות
משני אנשים שטובים בלדבר על עצמם, שידעו לדבר אחד עם השניה.
למעשה, פעם הם אפילו ידעו. הם חלקו רגעי קשב וקסם אחד עם
השנייה אבל הנסיבות עשו את שלהם. צער, חרטה, כאב זיכרונות שלא
מרפים. כל מילה יכולה להשתלב בסיפור הזה וכל אחת מהן, כבר עלתה
לי לראש וכולן קולעות בדיוק כמו פחד. "אתה פחדן!" מישהי הטיחה
בו פעם, בפניי. "אני יודע, אבל למרות זאת אני עושה את הדברים.
אז למה זה הופך אותי?" הוא השיב. היום גיליתי למה זה הפך
אותם. בעיניי הם נראים כמו שני מאובנים הנמצאים במרחק נגיעה
אחד מהשנייה. דינוזאורים שקפואים במקום ונחשפים לאיטם על ידי
הגשם והרוח. הם חושבים שהם נעים קדימה אבל הם תקועים באותו
המקום. התנועה היא האשליה הנוצרת מהנוף שמתחלף סביבם. הוא לא
מתנתק ממנה והיא לעולם לא תגיע עד אליו. למה זה כך? אתם
שואלים, אין לי תשובה אחת מוחלטת. התשובה מורכבת ממרחק, רצון
ושוב פחד. חיים יודע שכל מה שהוא צריך זו נגיעה אחת. אבל הוא
לעולם לא יכפה את רצונו או יזום מהלך ללא הסכמתה. וזו לא
הגיעה. הפתרון מבחינתו היה למלא חללים. לנתק את כל מה שקושר
ביניהם ואפילו אם זה לרגע. הוא היה עושה זאת רק כדי לגלות עד
כמה הכל קשה לניתוק. במיוחד כשהוא החליט, שאיתה הוא יתנהג
כאילו כלום לא קרה כשבעצם, הכל השתנה.
חיים היה הולך לישון איתה כל לילה, חולם עליה, תוהה מה היא
עושה, חושבת, רוצה. נרדף, הוא ביקש תמיד להימנע מדברים כאלו.
זיכרונות רעים מניעים אותו הלאה. כמו אל אותה הבחורה שהוא לקח
לסרט ביום רביעי. שמח שזה סרט ושהוא לא צריך לדבר הרבה או
להקשיב הרבה. בסוף הסרט הוא לחש לה בקול נמוך את מה שרצתה
לשמוע, מתי שהיא רצתה לשמוע. מתוכנת בדיוק שוויצרי, מתקתק
במרווחים קבועים מראש, חוזה בדיוק את העומד להתרחש. הצחקוק
שלה, היד שלו, המבט בעיניים ואז את הנשיקה. מס שפתיים הוא היה
קורא לזה אבל הוא תמיד היה משלם אותו אחר כך, עם ריבית. בבוקר
הוא היה מתבונן בה, מרוכז, חושב ואז מעיר אותה שוב בעדינות.
אפילו במקלחת הוא היה עדיין חושב עליה ואז יוצא. מהרגע שהדלת
נסגרה היה נדמה שהדינוזאורית שלו חזרה. הקדרות חזרה לשלוט בו
בפנים, כשמבחוץ הוא היה נראה רק טיפה עייף או עם מבט חתום.
עולה לאוטובוס בין אם זה עבודה, לימודים או בית, הוא משלם לנהג
ומסתובב לתוך חלל האוטובוס. רואה כל בחורה מרימה את ראשה
ובוחנת אותו. כמו להקת צבועים מעל נבלה, הן מריחות אותו.
יודעות יפה מה הוא עשה בלילה ושזה היה טוב. נדמה היה כאילו
הגניחות שלה משודרות מכל איבר בגוף שלו. וממסמרות אליו את
המבטים שלהן. חיים ממשיך לספסל ריק ויושב, שקוע בעצמו, מכווץ
טובע במוזיקה. הפעם כבול במעגלים כמו Alice, הוא מכונס בתוך
המלודיה, בתוך המילים:
I choose the day
One deepen grave
Thick fog to hide our smiles
חושב רק עליה ושוקע שוב, מפוחד, כואב ועייף. הוא מצא מנוחה
לכמה שעות של שקט, שעות של מגע. ממלא חללים בדיוק כמו שהיא
מילאה בו והלכה. הכל הוגן הוא חושב לעצמו, מביט מהחלון על הנוף
החולף במהירות. שולח הודעה לבחורה מאתמול שהוא נהנה ומתי
נפגשים שוב. קורא את התשובה ושוקע ושוב באותו מעגל, שוקע בה
שוב ושוקע במוזיקה:
Sat suffering
(oooh...denied all...and tied all the lies)
Get born again
כך הוא מגיע הביתה, בודק הודעות עושה refresh לאימייל ונשאר
שוב במקום. חיים הפך לעוד זיכרון חמים ועמום כמו שהיא הפכה
בשבילו.
|
