סוף הסתיו
מקום זר.
שעה מאוחרת
הרגשה מנוכרת.

הוא הלך שם הלוך וחזור
עומד על הבמות.
עם הנעליים האדמדמות.
והג'ינס הכחול
לא פצה את פיו לשניה
גם לא בשביל האשמה

בשתיקה יש משהו עצוב
משהו לא מובן
מוזר, צפוי
שפוי.

כולנו היינו אשמים.
אבל הוא לקח על עצמו
אנחנו גרמנו לעיינים שלו לבהוק
כמו הניאון שגרם לנו לשתוק.

הייתי חנוק, צריך משאף
חולה אסטמה שרוצה להתאבד
מרגיש כישלון אין דרך חזרה
לא מבין איך מה שקרה, היה.

בשתיקה יש משהו עצוב
לא מובן
גורם לך להיות לא מוכן
מוזר, צפוי
שפוי, פתאום הכל שבור.