דמעה קטנה עושה את דרכה במורד הלחי...
אך הפעם, משהו השתנה, זו לא אותה דמעה.
יש בה מין ברק, ניצוץ שקשה לי להסביר...
היא זולגת לה באיטיות מרגיעה, ונעלמת

מיד אחריה מגיע החיוך
אותו חיוך רחב שלא נפרש על פניי מזה זמן רב
ויש לו מין טעם מתוק שגורם לי פשוט לעצום את העיניים
ולשקוע באינסוף של מחשבות
והמחשבות האלה לוקחות אותי בדיוק למקום שבו אני רוצה להיות

ואני מבולבלת...
תלויה שם גבוה בין המחשבות,
באיזור שבין חלום למציאות
תוהה איך זה יתכן, ומאיפה הגיעו הכוחות שלי
לטפס כל כך מהר אל מקום רחוק ויפה כל כך
חיכיתי למכה. למשב הרוח שיקיץ אותי מחלומי
ישא אותי על כנפיו,
ויעיף אותי הרחק משם... למטה. בחזרה למציאות.

אך באוויר מהדהד מין קול קטן
והוא לא מפסיק ללחוש לי...
הוא טוען שהפעם אני לא הוזה, מדמיינת
זו לא עוד אחת מהבריחות שמסתיימות למחרת בבוקר,
בכאב ראש קל ויובש בגרון
הוא אמר שהפעם זה אמיתי.

ואני עדיין מבולבלת...
אין לי הוכחות, אבל אני נוטה להאמין לו
הוא לא נשמע אחד שמשקר...

העיניים מנצנצות,
והחיוך, זוהר מתמיד...
ואני הולכת לי
מתמכרת אל הנוף שבין חלום למציאות
כשלפתע, מתחיל לרדת גשם...
גשם נעים, ששוטף ומנקה את הכל
ואותו קול זעיר לוחש
"אלה טיפות קטנות של אושר... תהני מהן כל עוד את יכולה."

ואני עדיין מבולבלת...
אבל כבר יש לי הוכחות, ואני נוטה להאמין לו
אולי הפעם זה אמיתי?
הוא לא נשמע אחד שמשקר...










והטיפות הקטנות גדלו,
עם הזמן הפכו למבול של ממש- גשם זלעפות...
והיום כבר אפשר לומר שאני שוחה בתוך ים שלם,
שכולו טיפות קטנות של אושר.