את שונאת את הפחד שלי,
הפחדנות שלי שנובעת מהסיכוי לאבד אותך,
הפחדנות שנובעת מהטעויות שנעשו בעבר ואני פוחד לחזור עליהן,
אבל זה לא משנה כבר איבדתי אותך.

את שונאת את הגמגום ואת בלבולי המילים,
ברגע שאני רואה אותך,
קשה לי להתרכז,
זה מפריע לי אבל זה לא יפריע לי עוד.

החיוך הנעלג שלי דועך.

את שונאת את זה שאני מדבר על עצמי,
עכשיו אין אני יש רק את.

האדישות שלי מפריעה לך,
אולי לי יותר מלך כי זו סתם עוד שטות שאפשר לתרץ בה.

הנגיעות הקטנות שלי מחרפנות אותך .
אני פשוט לך יכול להפסיק ואולי להמשיך להמשך אליך,
זה כמו ילד קטן שבדיוק קיבל את המתנה שתמיד רצה,
עם עניים מזוגגות אני מסתכל בך כבר לא כמו פעם,
עכשיו את לא יודעת,
את לא סובלת,
את לא קיימת.