כל פעם אני נדהמת ממנו מחדש על היכולת שלו להתנתק כך מהכל-פשוט
לנקות את הראש ולנטוש, גם אם זה באמצע ריב... פשוט מתנתק מכל
רגש או שיחה, מכל מצב או זמן ונרדם...
כל פעם אני נדהמת איך מצליחה התמימות שלו הכה טיבעית לגרום לו
להסתכל אבל לא לראות, לשמוע אבל לא להקשיב-פשוט לחלוף מעל
דברים שהם כה ברורים מאליהם, אבל לא לו-הוא תמים מדי בכדי
לראות את כל זה...
כל פעם אני נדהמת איך הוא מצליח לגרום לי להתרפס ללא שום כוונה
או רצון לסליחתו רק כדי שלא נכעס, שלא נריב, שלא נתרחק... לא
בכוונה אבל זה מה שההתנהגות לו גורמת לי לעשות... זה פשוט
מדהים ומסקרן אותי כל פעם מחדש...
כל פעם אני נדהמת איך מילה אחת שלו גורמת לי להפוך מגוש קרח
קר, חזק ויציב למים נוזלים, רכים ותלויים, איך המילה שיוצאת
מפיו מבלי ידיעה לכוחה, איך שהוא אומר "סליחה" או "מצטער" פשוט
ממיסה אותי כהייתי חתיכת חמאה מלוחה על מחבת לוהטת שמתחתיה אש
צורבת...
כל פעם אני נדהמת איך יום האתמול נשכח כלא היה וכי המחר נראה
לא ידוע למרות כל התכנונים, איך רגע אחד לפני מתגבר ופשוט נעלם
ורק ההווה הוא זה שנזכר, איך כל רגע בעבר גם אם היה רק שניה
אחת נמוג ומתפוגג בתוך המציאות...
כל פעם אני נדהמת איך אני שכה אוהבת להצהיר על רגשותיי,
תחושותיי, מחשבותיי-משתפנת מולו, מול כוחו האדיר, הוא שאינו
מיודע לכוחו איך אני פשוט הופכת לאילמת ואף פעם לא מספרת לו על
כל פעם שאני נדהמת...