חשבתי על מה שניב אמר לי אתמול. יישבנו בדירה שלו ואני כרגיל
עסקתי בחיפושים אחרי פחמימות בדירת סטודנטים. זה עלה בתוהו
ובוהו אחרי פרק זמן של רבע שעה בערך. ניב יישב על הספה המרופטת
שחוטיה הפרומים השוו לה מראה דחלילי מעט ודפדף בספר אדריכלות
מאוייר. "אופייני לו", חשבתי לעצמי, ניב תמיד התגאה באינטלקט
המזהיר שלו, נפנף בו בפניי כמעין דגל. לא פעם ולא פעמיים חשבתי
לעצמי אם המפגן האינטלקטואלי נערך במיוחד בשבילי או שכל אחת
שנכנסת ויוצאת מחייו של ניב זוכה לסיבוב אינסופי ב"מלך
הטריוויה".
בכל מקרה, אני חיטטתי במדפים וניב הרים את עיניו מתוך הספר
ופלט כבדרך-אגב, "אבוד לי אם את מאוהבת במישהו אחר".
ההצהרה הזאת כמעט גרמה לי לתקוע את ידי בגורס האשפה, ייתכן
והחוויה ההיא תהיה נעימה יותר.
שני דברים היו לא ברורים לי לגמרי: מתי בדיוק ניב הגיע למסקנה
שרגשותיו כלפיי רומנטיים באיזושהי צורה ומי היה אותו "איקס"
מסתורי שהייתי מאוהבת בו?
ניסיתי לעשות סקירה מהירה בראשי, מנסה לשחזר את השיחות שהיו
לנו, התהליך דמה למעין שחזור של כד בתוך ראשי. כל המחשבות
התרוצצו ביניהן לחפש מי שייכת למי ופתאום נזכרתי...

בפגישה הראשונה שלנו יישבנו על הספה, ניב עיסה את כפות רגליי
ואני מצאתי את המחווה הזאת נעימה, לא אירוטית בשום צורה אבל
עדיין היה בזה משו מאוד כנוע שהזכיר לי עוד חוויה דומה שעברתי
לפני שנתיים עם מאוהב אובססיבי נוסף. יישבנו על הספה ההיא ואני
הרגשתי כמישהי שעוברת פסיכואנליזה לשם הנאת המטפל בלבד. הוא
נהנה לחטט לי בלב ובמוח וחולני ככל שזה יישמע אני נהניתי
שמחטטים בי...

ואז הגענו אליו, באופן בלתי-נמנע, להוא שתמיד יהיה חלק
בלתי-נפרד מחיי באיזשהו מקום בין אם הוא האהבה הראשונה שלי,
ידיד נפש, אחד מהחבר'ה או הבחור שמזיין אותי בכל פעם שהוא חוזר
מהצבא, הוא עדיין נתון קבוע בחיי.

ולאן באמת אפשר לברוח ממצב שכזה? לאן את יכולה לנוס מאותו נער
שראית צומח לתוך גבר שאהב אותך פעם לפני שנתיים ואת אהבת אותו.
אהבתי אותו כ"כ שהיית מוכנה להקריב הכל בשבילו. ואני מדברת על
הכל. בן הזוג הקבוע שהיה לי אז נאלץ לעזוב את חיי כשחיינו
המשותפים נארזו בקופסאות ונשכחו במחסן שלי, חברים משותפים
באופן טבעי תפסו את הצד שלו כי הוא הנפגע ואני הבת-זונה שלקחה
לו את הלב וגרמה לו לצאת במסע הרס עצמי, גרמה לו לשבור לבבות
שקיבלו את החרא שאני הייתי אמורה לקבל.
ואני הקרבתי את כל זה ונתתי לאנשי הכפר לחבוט בי עד זוב דם,
הכל למען האהבה הזאת שהייתה אמורה להניח תחבושות על הפצעים
הפתוחים שלי ובעצם עשתה ההפך.

והיום, אחרי שנתיים, אנחנו יושבים בסלון של מישהו חדש ומדברים
על משהו יישן, משהו שצובט לי עדיין. אני אשקר אם אני אגיד שזה
צובט זה שורף. אני יודעת שאני אמורה להמשיך הלאה מכאן אבל אני
תוהה אם האהבה הזאת אי-פעם תיגמר והאם אני אי-פעם אזכה להשתחרר
ממנו ולרקוד בחתונה שלו.

אני מקווה שהוא יוכל לעשות את אותו הדבר.

זהו, משפט בן שבע מילים מפי ניב השליך אותי לתוך מערבולת של
אינסוף מילים ותחושות ישנות ורגשות מעורבים ואני נשארת כאן
לתהות... כמה זמן יעבור עד שהוא שוב יצוץ בחיי, אותו נער שצמח
לגבר ושבר את לבי ואז זכה בו שוב רק בשביל שאני אעזוב אותו
לראות עולם.

היה לי חלום פעם שהוא יבקש ממני לבוא איתו לניו-זילנד, אנחנו
נמצא עבודה בקטיף כותנה או שטיפת כלים או תחנת-דלק או כל עבודה
מזדמנת אחרת ונעבוד כל היום, ואז בערב נטייל יד ביד כמו שהיינו
מטיילים פעם, ונדבר... רק בשביל להעביר את הזמן, לא משהו כבד
כי דברים כבדים ולחצים של יומיום היינו משאירים בחוץ, הזמן
שלנו היה שלנו בלבד, לא של אף אחד אחר.
והוא יסתכל עליי כמו שהוא הסתכל עליי פעם כשעדיין הייתי בת
שש-עשרה ולא ידעתי כלום וידעתי הכל. והוא ינשק אותי ואני אאמין
בלב שלם שהוא לא נישק ככה אף אחת אחרת. רק אותי.

היה לי חלום והייתה לי מציאות, ולרגע קטן לפני שנתיים היה נדמה
שהחלום הצליח לגעת במציאות למשך שבועיים.

הסתובבתי לניב ואמרתי לו בטון הכי רגוע שהצלחתי להוציא מעצמי,
למרות שדמעות מלוחות חנקו את גרוני: "אני חושבת שאני אוכל בחוץ
הערב".