[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דוד ארינזון
/
קוראת החלומות

החלומות שלי תמיד היו בגדר חידה, פסיכולוגים רבים ניסו לפענח
אותם אחד אחרי השני, אולם כולם הגיעו למסקנה אחת ברורה, "אתה
משוגע!", כך כל אחד ואחד מהם טען, לא חידשו לי דבר ועוד לחשוב
שיש להם תעודה מוסמכת כדי לקרוא לי משוגע. במקום להכריז על
עצמי כמשוגע ולהתעטף בכותונת לבנה ונעימה החלטתי להאשים את
הגנום הקטן שיושב בראשי וחורט לי על המוח דברים לא אנושיים כמו
ירקות מרקדים.
החיים שלי הם חלום אחד גדול, לעיתים אף סיוט אולם אני לומד
לסבול בשקט במקום לנפץ את הבועה השבירה. אני לא אגיד שהחיים לא
היו הוגנים אליי, אולי טיפה, השאירו אותי לבד בדירה גדולה מדי
שמעידה עוד יותר על החיסרון הברור שלי שאיתו אני נאלץ להלחם,
מחכה לשטן שיבוא וייקח אותי כבר.
אני לא נותן לחלומות משמעות עמוקה, לא מנסה לפרש אותם כמו
אינספור ספרים ובעלי מקצוע, אני משועשע מהם, אימון קל למוח
ומשהו לצחוק עליו על קפה של הבוקר, תמיד יוצא לי שאני שוכח את
רובם אחרי אותו הקפה, כמו העבר שלי, קרעים שחורים לבנים בראשו
של אדם שסובל מאמנזיה, עוד פעם הגנום הארור הזה.

יום חמישי בערב, בורכתי בעבודה שמשאירה אותי בבית בימי שישי,
על כך אני מוסיף לעצמי עוד ערב של בזבוז כסף על משקאות חריפים
וחסרי טעם בתקווה שאני אצליח לדוג תרופה זמנית לבדידות מבין
הזכוכית הצבעונית של המשקה. יום יום מסיבה בעיר הרועשת הזאת,
מרכז העולם, מרכז החלום שלי. אני נכנס לפאב ותחושה כואבת של
דז'ה-וו מציפה אותי, הכאב מסרב להרפות כאילו מזהיר אותי ומושך
אותי לכיוון ההפוך, הכיוון של היציאה. אני מתרץ את אותו הכאב
ברצון העז לכוסית או שניים של וודקה על מנת להרגיע את חושיי.
אני נע בין ההמון השתוי ומתרווח לי על ספה דו מושבית שאפשר
לחשוב ששמורה רק לי, מדהים שלא היה אף אחד באותו האזור. מתקרבת
אליי מלצרית חיננית בשם איילה, מחייכת אליי לשלום כמו תמיד,
מכירים אותי כאן טוב, אולי זה בגלל העובדה שעבדתי כאן תקופה לא
קצרה ואולי בגלל שאני לא אוהב להתרוצץ בין מקומות בילוי חדשים
ולא ידועים.
"דייב, אותו דבר?".
"תעשי את זה כפול היום, לא יזיק לי", היא חייכה אליי שוב ופנתה
אל עבר הבר.
אני מקנא בכל האנשים קלי ההשפעה, שתי כוסיות והם ישר נכנסים
לתוך שכרון מאסיבי ועושים מעצמם צחוק, הלוואי ויכולתי לעשות את
זה, לחשוב שהגוף שלי הסתגל לכמות הכוהל שאני מוזג לתוכו, גנום
ארור, כמה אלכוהול אתה צריך כדי להיות מאושר? כדי לגרום לי
להיות מאושר?
התחלתי לסרוק את החדר תוך כדי סנוור מכל האורות המנצנצים על
רחבת הריקודים הקטנה משהו שהכילה מספר רב מדי של אנשים. כוחות
בלתי מובנים משכו אותי אל עבר הבר תוך כדי סימון לברמן על עוד
כוסית של וודקה, הוא כבר ידע על מה אני מדבר. התיישבתי ושתיתי
את הכוסית במהירות תוך כדי סימון על מילוי נוסף. בעודי מחכה
לברמן האיטי משהו, אני הייתי הרבה יותר טוב ממנו, הבחנתי
במישהי היושבת לבדה בקצהו השני של הבר, היה משהו מוזר בה, משהו
מוכר, למרות שלא זכיתי לראות את פנייה ורק את גבה, הוצפתי שוב
בתחושת דז'ה-וו מצמררת, הוודקה מתחילה להשפיע עליי. הכרזתי
בפני הברמן בקולניות שישכח מהמילוי ופניתי לכיוונה. היא
הסתובבה אליי כאשר ניגשתי אליה.
"אני... אני לא מכיר אותך מאיפה שהו?".
"בחלומות שלך", שנינו חייכנו, לאחר מכן התיישבתי לידה.
"אתה נראה כמו אחד שזקוק לחברה".
"אולי כן ואולי לא, מאיפה את מסיקה את המסקנה הזאת?".
"אני פסיכולוגית, זה מה שאני עושה".
"תודה ולהתראות", היה לי עסק רב מדי עם פסיכולוגים, ועם
פסיכולוגיות, לא היה לי צורך בעוד אנליזה לאורך ולרוחב, עשיתי
תנועה של לקום מהשרפרף אולם היא עצרה אותי.
"לאן אתה הולך?".
"עבר ארוך מדי עם פסיכולוגים, לא ממש הטעם המועדף עליי, בטח גם
הייתי אצלך בעבר השכוח לי, מכאן ההכרה".
"אני בספק, אני בוחרת את המטופלים שלי, אתה לא אחד מהם".
כוסיות התערבבו עם מילים, ושני אלה נכנסו אליי אף ללא ידיעה,
העולם נראה לי מטושטש אך מאוד ברור באיזה שהו אופן, כמו חלום.
הסביבה התקדמה והתחלפה לה כמו המעבר של המכוניות בכבישים עם
האצת מהירות הצילום, רק קווים צבעוניים, אולם היא נשארה ברורה
ואיתנה במקומה שלה, עומדת מולי ומנסה לחרוט את עצמה בזיכרון
בעוד אני מנסה לגרום לגנום הארור לצרוב אותה בזיכרוני, היא
הייתה יפה, לא רציתי לשכוח אותה, היה משהו שלא נתן לי לשכוח
אותה.
"את כל כך יפה", מלמלתי לעצמי, או לפחות חשבתי שמלמלתי לעצמי,
מסתבר שאמרתי את זה בקול רם וגרמתי לנשים מספר להסתובב ולהסמיק
קלות.
"יופי הורג", היא ענתה ללא הססנות כלשהי, היה נראה כאילו היא
פועלת מתוך תסריט בנוי מראש, אני לא מאמין בכאלה, או לפחות
סירבתי להאמין.
"אחרי יופי כזה מגיע לאדם להיהרג, אני לא זקוק ליותר".
"תזהר במשאלותייך, יש כאלה שזוכרים".
"כמו הגנום הארור הזה".
"מי?", רצף הפעולות שלי תעתע בי עוד פעם, נפלט לי משפט של
"אמרתי את זה בקול רם?", שתקתי אל מול השאלה שלה, הסמקתי קלות
ושתיתי את הכוסית האחרונה. לאחר אותה הכוסית שנינו הסכמנו
שהמקום מיצה את עצמו, היא מיהרה להציע את הדירה שלי, ואני
כמובן לא יכולתי לסרב. הדרך חזרה עייפה אותי, הרגשתי שהיא אף
תומכת בי, בין שכרון לבין מציאות החזקתי את העיניים שלי פתוחות
על מנת שלא לפספס אותה ואת החום החזק הנובע ממנה, חזק מדי.
נמסרתי לידיה, אולם לא באופן שבו רציתי.
"שכב לישון דייב, אתה עייף", היא נשקה לי נשיקה שטעמה היה דם,
ועייני החלו להסגר אט אט.
"אבל...", היא נשקה לי שוב במטרה להשתיק אותי, טעמה סחף אותי
אל העולם המוכר שלי, אל עולם החלומות.
בשונה מאנשים רבים יש לי יכולת תמרון מעולה בחלומות שלי, מתת
שזכיתי בה מאז היום שנולדתי. מצאתי את עצמי עומד בתוך הדירה
שלי, מסודרת להפליא, דבר שמראה על כך שאני כבר לא במציאות
המוכרת לי. החלום נראה כמזכיר לי משחק מחשב כלשהו שהייתי שורף
עליו זמן רב מדי בעברי, ניערתי את עצמי והחלתי להסתובב בדירה.
אין הרבה טעם לעשות סיבובים בדירת שני חדרים אז פתחתי את הדלת
לכיוון היציאה מהבית. הדלת נפתחה ואור לבן סנוור אותי קשות, לא
יכולתי לראות דבר עד שהוא דעך מעט, בעודי מתקדם ומשפשף את
עיניי ראיתי דמות הולכת לה ונעלמת אל האופק הקרוב אליי.
"חכי, אל תלכי... לא עכשיו", הדמות הסתובבה אל כיווני, פניה
היו מכוסות שחור ולא יכולתי לראותן אך הבגדים, הבגדים תאמו את
אותה האישה אשר ראיתי לפני שנסגרו עיניי, אותה האישה שאני רוצה
לראות עכשיו. היא התקרבה אליי תוך כדי גילוי פנייה, נדהמתי
לגלות שזאת לא הייתה היא, במקום פנייה היפות הופיעה דמות לבושת
גוון אדום בעלת עיניי שקד זוהרים וניבים בולטות. היא החלה
להאיץ את התקרבותה אליי ואני נעמדתי חסר כל יכולת לזוז, דבר
שהפתיע אותי בניגוד לכל שאר החלומות שהיו לי במהלך השנים.
"אין טעם להתנגד", אמר קול גברי בהד מעורר אימה. היא הטיחה
אותי על הרצפה, רכנה מעליי ונשקה לי, הרגשתי את אותו הטעם של
הדם בפי, תוך כדי הרגשתי תחושת חנק מדהימה, תחושת כאב מתוך
שינה. היא שמה יד מעל לבי והחלה מושכת אותו באוויר, הכאב היה
בלתי נסבל, הרגשתי אותו נקרע ממני באכזריות, רציתי לצעוק אולם
תחושת החנק הכריעה אותי.
"לא!", היא הפסיקה לפתע, התרוממה והתרחקה ממני, הכאב נעלם כלא
היה, הדבר היחיד שנשאר לי לעשות הוא לנסות להסדיר את הנשימה
ואת מחזור הדם.
"מה את עושה?", חזר אותו הקול.
"הגורל שלך לא מגיע לו, הנח לו לנפשו, אני מסרבת!", היא ענתה
נמרצות תוך כדי שינוי תווי פנייה לפנים שהכרתי והחלתי להעריץ.
הקול רעם, היה נראה כי החלום שלי השתנה בגסות לסופת ברקים חזקה
אשר סערה כמה שנראה כפרק זמן של כמה דקות, לאחר מכן נרגעה.
"ראה את עצמך בר מזל, בן אנוש... ובך אני אטפל מאוחר יותר",
הקול נעלם בהד נמוג ונשארנו רק אני והיא, אחד מול השני. לא
יכולתי להוציא מילה מפי, הייתי המום אל מול מה שמוחי הקרין לי,
לא ידעתי אם לסווג את הדבר כמציאות או כחלום שהשתבש. היא
התקרבה אליי ונשקה לי ארוכות, טעם מתוק הציף את פי, לא אותו
הטעם של הדם, היה בו מן טוהר כלשהו, אופטימיות, טוב. תחושת רעד
הציפה אותי, הרגשתי את הקרקע נפערת מתחתי, נפלתי למטה
במהירות.
מצאתי את עצמי שכוב על הרצפה, סדינים הפוכים, כרית בחלק אחד של
החדר ושמיכה בחלק השני של החדר, ישבתי לעכל את מה שקרה בחלום
לפני שהוא יילקח ממני. בתחילה הפלתי הכול על כמות נכבדת של
אלכוהול שזרמה בתוך עורקיי, אולם הטעם עוד היה בפה, הטעם המתוק
שלה, של שפתיה, של לשונה. בעודי מסתובב בדירה ומנסה להחזיר את
עצמי למציאות ולהשאיר את עצמי בחלום בעת ובעונה אחת מצאתי פתק
על השידה.

"אני בספק אם תצליח לזכור אף קרעים מאותו האירוע שקרה לך, אני
בספק אם תוכל לזכור אותי. גרמת לי לעשות דבר שלא עשיתי מעודי,
להמרות את פיו של האדון שלי, אני לא יכולה לתאר לך את ההרגשה,
אולם זה דבר שהיה צריך להיעשות, נמאס לי מהמשחקים שלו בבני
התמותה. אתה ראוי לחיים שלך ואני מברכת אותך.
קוראת החלומות שלך"


הטעם סרב להרפות, טוב מתמזג עם רע, הלוואי והיא הייתה כאן אולם
הנסיבות החליטו שלא. במשך הימים הבאים המשכתי להסתובב בהלם
מוחלט, מנותק מהמציאות הסובבת אותי, החלתי בחיפושים אחרה,
במקרה ותתגלה בקרבתי. בכל פעם שחזרתי לדירה לא הרגשתי עוד
בחסרונם של דברים, רק בחסרונה שלה, תלות מדהימה בבנאדם שאני
זוכר רק מקרעים שחורים לבנים על גבי תמונה שלא קיימת. מדי פעם
היא הייתה בחלומות שלי, מברכת אותי, נושקת לי שוב ונעלמת כלא
הייתה במשב רוח קריר. אני מתגעגע אליה, אולם אני לא מרגיש צורך
באף אחת אחרת, אני מעדיף לחיות בתוך החלומות מאשר בתוך אותה
מציאות אפורה, מעדיף לחיות איתה שם, עם קוראת החלומות שלי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
טוב יאללה,
כאילו מזה
סלוגנים
מתוחכמים!




(זה שאוהב את
עצמו מאד)


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/12/03 14:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דוד ארינזון

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה