אני צועדת במסדרון הרגשות, הולכת ברוגע.
המסדרון ארוך ביותר, צר מאוד ולכל אורכו מופיעות דלתות שונות-
הרגשות.
בכל צעד שאני פוסעת, נשאב לתוכי רגש שונה.
אני חשה ברגשות אלו, אך מצחי מכוון אותי קדימה, כמעין מצפן
הנמצא על מצחי ומכוון אותי אל הדלת הנכונה בשבילי.

לאט לאט, אני שמה לב לדלת הנמצאת ממולי.
אני מנסה להבין איזה רגש נמצא מאחוריי אותה דלת, אך רק כאשר
אני נצבת מולה- אני מבינה...

אני פותחת את הדלת ולפני שאני מצליחה לפתוח את עניי, עובר דרכי
משב רוח חזק, מלא רגשות.
אותם רגשות שהצטברו בתוכי כשהלכתי במסדרון.
הרוח ממשיכה ונכנסת לתוך החדר.
אני צועדת פנימה ופותחת את עניי:
החדר כולו מואר בשלל צבעים, מקסים ביופיו, ולפני שאני מצליחה
לארגן את ההתרגשות שלי, מבטי נמשך למרכז החדר אל המערבולת
שנוצרה שם מהצטברות הצבעים והרגשות.
ככל שאני מתקרבת יותר אני שמה לב שהמערבולת מקבלת צורה.
צורה של הדבר המקסים ביותר שקיים, צורה של הדבר המדהים ביותר
שקיים.

אני מחבקת אותה- חזק חזק ואני מרגישה אותה, מרגישה אותה בכל
ליבי...
את התינוקת שלי... המתנה שלי.