לעולם לא אשמע את הצחוק של סבי עוד
ואת צחוקם של אנשים אהובים אחרים
כי קולם שבור, וצחוקם יבש
פה... בארץ ישראל

לעולם לא אראה אנשים שמחים באמת
משוטטים להם ברחובות וצוחקים לשם הצחוק,
כי כולם שבורים עמוק בפנים.

לעולם לא אדע ביטחון פה, כי מחירו בנשמתנו,
ילדים רבים אבדו ועוד רבים יאבדו
כי זוהי אדמת מלחמה

לעולם לא אשמע אמת נקייה מאשמה
ואין איש אשר שומר עליה
כי כולם איבדו את מצפונם לעברם

אלו הדברים שלעולם לא אראה ואשמע
כי זוהי קללת עמי,
אלו הדברים שאחלום עליהם
כי פה זו ארץ ישראל.

לעולם לא אוכל להמשיך לבכות על המתים,
כי הם רבים כל-כך ואינני רוצה לטבוע בצער
ולכן... לכן אינני בוכה יותר

לעולם לא אשמע את הכעס עובר, כי זה כואב!
ומעולם לא למדו אותנו אחרת
כי זו.. זו ארץ ישראל.

לעולם לא אשמע את חלומם של האנשים ברחובות הולכים,
כי החלומות שלהם נעשו כל-כך צרים
כל החלומות הגדולים נעלמו, כי אין מי שיחלום אותם.

אלו הדברים שלעולם לא אראה ואשמע,
כי כואב לנו כל-כך, והלב שלנו כבר שפך את כל רגשותיו,
זה כואב, ואיני רואה אחרת
כי זוהי מדינתי.

ואם נבכה, ואם נצחק!
איש לא יאמין שאנחנו גם, בני-אדם,
כי כולם רואים בנו
יהודים.