לעלות על עוד אוטובוס זר, לעוד מקום חדש, להרגיש את הבדידות
מציפה אותי שוב, ובדיוק כשאני מתחיל להתרגל מגיע הזמן להמשיך
הלאה. למה לדחוק את עצמי אל הקצה, הפיסי והנפשי, כשאני יכול
לקבל את כל הנוחות שבעולם בחזרה בבית? היכן אפשר להתחבא
מהבדידות? למה לחפש דברים שכנראה לא קיימים, ואם הם כן קיימים,
אז מוצאים אותם רק כשמפסיקים לחפש...
ואם אני אמצא את מה שאני מחפש, האם אדע שזה זה, או פשוט אדלג
מזה, כמו מכל דבר בחיים האלו. הכרויות של יומיים, עם אנשים או
מקומות, לא מראים חסרונות או יתרונות, ולבסוף נשארים כמו תמונה
חולפת בנסיעה, וככל שהיא מתארכת ככה הם נעשים קטנים יותר,
ברי-חלוף.
על הדרך.
תורכיה. ספטמבר 2003. |
