אף פעם לא הסמקתי.
זה לא איזה עקרון נעלה, פשוט, אף פעם לא הסמקתי. מכוון שאדום
לא מחמיא לי, גם לא ניסיתי לברר את חוסר הסומק התמידי. עכשיו
כשאני חושבת על זה, תמיד הייתי דיי צהובה. צהוב הוא מן צבע
אדיש שלא מגיב לסביבה. אבל אז ולא "כאילו" משום מקום, אלא באמת
וגם באמא שלה - הגעת משום מקום וגרמת לי להסמיק. ואני, שאף פעם
לא הסמקתי, לא ידעתי מה עושים, רק הרגשתי דגדוגי חום עושים לי
נעים בלחיים.
נעים, הרגשתי נעים, ככה זה מרגיש - להסמיק. לא יכולתי לזוז,
לחשוב, לא רציתי. רציתי להמשיך להרגיש. כעסתי על עצמי מאד, אבל
זה לא הפריע לי ומה יכולתי לעשות? פעם ראשונה היה לי נעים.
הפסקתי לחלום עליך בלילות, אולי זה בגלל שאתה הופך למציאות שלי
עם כל יום שעובר. מה יקרה אם פתאום ברחוב אתה תהיה, רק מעבר
לכביש, מרחק נשימה. תבחין, תתקרב, תחייך ואני רק ארגיש את
הדגדוגים מתגברים.
אין שליטה, נעים, מרגיש.
מרגיש לי, שמזל שחלומות באים מדי פעם, אם לא הם, לא הייתי
מסמיקה אף פעם.


(תודה שגרמת לי להסמיק)