התבוננתי על הצל שריצד מול עיני מתחת לשימשיה הישנה שאבי העביר
לי כשקנינו את הדירה  וחשבתי כמה פשוטים דברים היו יכולים
להיות.
כמה אושר ניתן לחוות מהעולם, כמה הנאה צרופה ניתן לקבל וכמה
כאב אנו בוחרים להפיל על עצמנו, מבלי לדעת למה ואיך.
מתי הענינים הפכו להיות כל כך מסובכים, ממתי מילה משפט או הגה,
הפכו להיות כלי נשק קטלניים החותכים את הבשר החי.
מתי כוונה טובה נהפכה לרוע ומתי סבלנות הופכת למכשול.
בכיתי, זה לקח שבריר שנייה וארך שעתיים וחצי ,עד שמרוב דמעות
כבר לא יכולתי לפתוח את העינים.
ונרדמתי ובשנתי הסבל הפך לצמר גפן מתוק, הכאב לסוכריות טופי
רכות והצער לבלונים שהתעופפו אל האוויר החמים/ נעים ששרר בחלום
ועטף אותי כשמיכת פוך חדשה.
הייתי מאושרת וצחקתי, צחקתי כמו שלא צחקתי זה זמן מה, מאז שאתה
ואני, היינו ביחד בכיף.
הצחוק הזה הוא מה שחסר לי יותר מכל, הצחוק המשחרר המרגיע
והמנחם, הצחוק שמבשר כי לא הכל רע וכי אם אפשר עוד לצחוק,
דברים ישתנו לטובה.
מאז שהצחוק נעלם, אני כבר לא כול כך בטוחה בכך.
הדרדרות מערכת היחסים שלנו, ממשיכה, כמו גלגל עץ ענקי המדרדר
במורד הר משופע.
איך מנצחים במצבים שכאלו, מעולם לא התמודדתי עם כזה חוסר
אונים.
בא לי לצרוח ,אבל מסביבינו יש שכנים, בא לי לבכות אבל אתה
מסתכל בי, בא לי לברוח, אבל הדלת נעולה.
בא לי להיות משהי אחרת ולו רק לשנייה.