מלאך הוא קורא לי - פני מופנים בבושת. מלאך הוא חוזר שוב ושוב,
שוב ושוב.
ואני מתביישת בדמות שעטיתי, במה שנהייתי, בכמה שקרית ראייתו.
אני לא מלאך, יש בי פגם, יש בי פשע,  סגולות הקסם אינם עוד
שלי. אני נטע זר, בתפרחת של גשם, אני דמות תלושה בעולם של
תסכול.
האיזון ההרמוני, נשגב ורחוק הוא, מה נכון, מה צריך ,מהו מר, מה
מתוק.
אני איני מצליחה להתמיד בדרך אותה התוותי, לאזן את מה שבלתי
אפשרי לאזנו.
בנסיונותי אני מתרגשת ,מתאמצת משקיעה, אך בסוף כל טרגדיה נכלמת
מהכשלון. אני אדם טוב אך הרוע מכריע, מילים שלא חשבתי שאומר,
נפלטות מפי. חום של בושה, והסתייגות מכתים את פני, בעוד אני
נסוגה למקום חשוך ואפל שם אף אחד לא יודע את שמי.
זה לא אתה למרות שלרוב ככה אתה רואה זאת, אך כבר ציינית כמה
לקוייה ראייתך. זו אני שתוקפת לשווא שדים המגרשים את המלאכיות
מתוכי. אני מקללת ואז נמלכת. מפנה עורף  ומביטה לאחור. אתה
תמיד שם, כמו עמוד אש, כמו הילה מפוארת. ממתין בשלווה מתוך רגש
מתוק.
מרושעת אני את עצמי מקטרגת, כל הטוב לא שווה אם הרוע מכפיש.
והרגש נעלם בתוך בועה מלוכלכת ממתין לאור ירוק שיאפשר לו חיים
ואז רוח אביבית את הבועה מנשבת, ועימה נעלמות כל המחשבות
הטובות. ובחשוך בלילה במיטה אני מתייסרת, על כל המילים שלא
נאמרות.
ואני זו שמעולם חולשה לא חושפת, מתמודדת בלילה עם אלפי מגרעות
ובוכה חרישית, בתחינה נעלמת, שהרשע השטני יוחלף לו בטוב.
מהות החיים ממני נסוגה, כל אמרות הכנף מתעטפות ברירית, בריח
בושם עדין אני בכלימה מהרהרת, נזכרת בכל מה שאינו עוד עימי  .
אתה מתרחק אט אט כך ממני, דברים שאמרת נראים נדושים. כל תוספת
כל רגע מדגיש בפנינו עד כמה חיינו נהייו שקריים.