נגד. אני כבר לא יודע בדיוק נגד מה, אבל נגד. באחד מימי
הדיכאון שלי של שנות ה-20 האמצעיות נזכרתי בתקופה ההיא. זה לא
היה קשה. הכל בא פרט אחר פרט, כמו זיכרונות קצרים מהיום של
אתמול, כשאתה יושב עם הראש שעון על הקיר בהאנג-אובר. זה היה
לפני... כן, קשה להאמין, אבל עברו כמעט 13 שנה. מחר, ב-5
לנובמבר, יהיה בדיוק 13 שנה מאז שאיבדתי את לילי. היא הייתה
הכל בשבילי. הסיבה שבגללה קמתי בבוקר והסיבה שמשכה אותי ללכת
לישון כדי להתעורר גם למחרת. לילי הבינה אותי. הייתה בינינו
איזושהי הבנה או משמעות שהתחזקה עם הזמן לתלות. אני והיא היינו
אחד. שלוש השנים שעברנו יחד הסתובבו סביבנו בלי לגעת בנו.
היינו אחד נגד כולם וכולם נגד אחד. זה קצת קשה להסביר.
אני זוכר איך היינו יושבים על יד המזרקה במרכז העיר ומדברים
שעות על גבי שעות. היינו כל-כך מנותקים מהעולם. רק לידה הרגשתי
טוב. הרגשתי שאני באמת משהו, ששווה להמשיך. היה לנו מה שרבים
כינו בזמנו 'דיכאון גיל ההתבגרות'. חבל שעכשיו אני כבר רחוק
מלהיות מתבגר ועדיין קורה שאני שוקע באותו מצב. בניגוד לרוב
החבר'ה שהכרנו, עשינו את כל מה שעשינו בשביל עצמנו. התחלנו את
ניסיונותינו להתמרד בסביבות גיל 14, אבל כשראינו שאף אחד ממילא
לא שם עלינו זין, עברנו על כל שאר האופציות. ראינו כמה רע יכול
להיות, כמה לבד אפשר להרגיש וכמה אפשר לא להכיר את הבנאדם
שמסתכל עליך מאחורי המראה. בסביבות גיל 15 התחלנו לכתוב. כתבנו
המון דברים, כמה אפילו עדיין שמורים לי בארונית. זה לא היה זה,
אבל זה מילא המון חלל ריק. וזה היה בעצם מה שחיפשתי. משהו
שיעצור את הגל השחור שמשתלט עלי. וכשחשבתי שזה הסוף, הייתי
רואה אותה, מתקרבת אלי בנעלי האול סטאר המרופטות-כמעט-כמו-שלי,
השיער האדום שלה התנופף ברוח וכשהייתה ממש קרובה היא הייתה
קופצת לי על הברכיים. היה לה משפט שהיא תמיד הייתה אומרת, משהו
כמו 'אתה נראה כמעט יותר גרוע ממני' ומחייכת את החיוך שרק היא
יכולה לחייך. אלה היו הימים הטובים של לילי.
בימים הרעים היינו יושבים אצלי בחדר, שומעים רדיו או סתם איזה
סידי ישן ושרוט בסטריאו. תמיד הרגשתי אשם כשהיה לה רע. תמיד
הייתה לי תחושה שיכולתי לעשות משהו כדי להוציא אותה מזה ולא
עשיתי. הייתי הולך למכולת, לקנות לה את הסיגריות האהובות עליה
במטבעות האחרונים של המשכורת שלי וחוזר לחדר האפלולי שלי. הראש
שלה היה מונח בין הברכיים החשופות שבצבצו מבעד לג'ינס הקרוע
וידעתי שהיא תעשה הכל כדי לחייך אלי, גם אם היא כבר לא הייתה
יכולה להחזיק את הדמעות. היה לנו ממש רע, אף פעם לא ידעתי למה
באופן מוחלט. ידעתי מה זאת שלווה רק כשידעתי שאין לי כבר לאן
לרדת יותר, הייתי בקונפליקט עם כל דבר שראיתי, סימן ההיכר שלי
היה המבט השבור והמסר שלי היה 'אין לי מסר'. היינו יושבים שעות
ונועצים מבטים ברצפה. זה סוג של בכי כשנגמרות הדמעות.
ואז, באחד מהזמנים הכי קשים שלי, היא לקחה מנת יתר. אימא שלי
לא נתנה לי ללכת להלוויה. היא ידעה שזה יהרוג אותי.
הייתה לנו ארונית קטנה במרתף של הבית שלי. בארונית הזאת שמנו
את כל מה שכתבנו ועוד כמה סמרטוטים שאני עדיין לא יודע מה הם
עושים שם. אף אחד לא ביקר במרתף חוץ מאיתנו ומאבא שלי, שהיה
יורד לשם פעם בשנה כדי להוציא איזה בורג עם קוטר מיוחד.
בצהרי היום של ה-5 בנובמבר, לפני 13 שנה, הגעתי כהרגלי לכיכר
עם המזרקה. ישבתי שם 3 שעות אבל לילי לא באה. חזרתי לחדר
האפלולי שלי ואימא חיכתה לי שם. היא ישבה על המיטה כמו שהיא אף
פעם לא עשתה קודם וכמעט מיד הבנתי מה קרה.
ישבתי כל אותו הלילה בכיכר עם המזרקה וקיוויתי שהיא תבוא.
בסביבות 6 לפנות בוקר ירדתי למרתף. ידעתי שבארונית יהיו מילות
פרידה.
היום באתי לבקר את ההורים שלי. אימא חיכתה לי בפתח, מחייכת עם
עניים שבורות כמו שרק לאימא שלי יש אחרי שהיא חיה 28 שנה.
וכשירדתי למרתף חיכתה לי הארונית המאובקת. רק מלהסתכל עליה
ראיתי את החיוך שהעיר אותי בבוקר במשך 13 שנה. כמעט יכולתי
לשמוע את הצחוק של לילי בוקע מהארונית הזאת. קראתי את כל
הדברים שכתבנו ואת המכתב שלא העזתי לקרוא כל הזמן הזה. ישבתי
המון זמן שם למעלה, אפילו לא בדקתי כמה. מתחת לארונית, בין כל
ערמות האבק, הייתה חולצת לד זפלין ישנה של לילי וארנק קרוע עם
תפרים עקומים שהיה פעם שלי. בתוך הארונית הזאת היו כל המבטים
האלה שלה וכל הדברים המטורפים שרק היא יכלה לעשות. הלכתי
למכולת, קניתי את הסיגריות שהיא אהבה לעשן, רק שעכשיו הן כבר
בקופסה חדשה, והתיישבתי בכיכר דיזינגוף. ניהלתי שיחה עמוקה עם
לילי. ידעתי בדיוק מה היא הולכת לומר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.