עבר כל כך הרבה זמן. לא יכולה לציין נקודת זמן מדויקת אבל לי
זה נראה כמו שנים.
בערך חצי שנה אנחנו כבר לא ממש מדברות... שלא נדבר על הקשר
שהיה לפניי הנתק המוחלט והסופי הזה. מטריד אותי לחשוב שאין לי
מושג מה קורה לך עכשיו בחיים ואני אפילו לא יודעת. ולהפך. אני
מפחדת מהיום שאני אראה אותך ברחוב כי למען האמת, אין לי מושג
מה לעשות. אז אני פשוט נמנעת מלעבור שם.
בכלל, משהו נדפק עוד הרבה לפני החופש גדול של י"א. זה התחיל
איפשהו בסוף י' ששתינו כבר התחלנו לפספס אחת את השנייה. את
זוכרת? תמיד אמרת שאנחנו זה לנצח. כנראה שגם לנצח יש סוף...
את בטח אף פעם לא תזכרי את זה, אבל יש שיחת טלפון אחת שאני
בחיים לא אשכח. כזאת שהבהירה לי עד כמה אני לא מכירה אותך. עד
כמה את בכלל לא מכירה אותי. אני לא זוכרת בדיוק מי התקשרה למי,
אני רק זוכרת שזה היה יום אחרי שלא עברתי את המיונים לחובלים,
הדבר שהכי רציתי בעולם ואת אפילו לא ידעת על זה, אבל לא נורא.
כבר התרגלתי. כשסופסוף סיפרתי לך מה קורה ולמה אני כל כך
מיואשת, הדבר היחיד שהיה לך להגיד זה "אה, אוקי..." והמשכת
לדבר על החיים שלך.
באותו שבוע הייתי מרוסקת.
בקושי היה אפשר לדבר איתי, להקשיב לי אם בכלל הייתי עונה,
מרחפת בבועה של ביזיון.
כל החברים הכי טובים שלי אכזבו אותי באותו יום ודווקא חשבתי
שאת כן תביני מזה לא להשיג את הדבר שאני הכי רוצה, אבל גם את
אכזבת, אבל צר לי, לא סמכתי על זה שתדעי מה להגיד.
בדיוק כמו שנאלמת, חסרת מילים כשהיית צריכה להתנצל. סליחה, אבל
כבר התרגלתי.
את יודעת, ביום שזה קרה כבר הבנתי שזה הסוף של הסוף שלנו.
באותו הרגע שהעברתי את האכזבה הזאת בדיוק כמו כל ריב או אכזבה
של כל אחד ככה העברתי גם את התחושה הרעה שהשארת בי וזה סימן לי
רק דבר אחד.
ביום שאני לא אוכל לבוא ולהגיד לך מה מפריע לי אני אדע שזה
הסוף... וקשה להגיד שהייתי עיוורת. גם את לא בדיוק.
לאט לאט כמו כדור שלג הפכנו להיות זרות. אני מקווה שקשה לך כמו
שלי, כי אני יכולה להבטיח לך שאת שלב הדמעות בעיניים,אני, כבר
עברתי מזמן...
אני באמת מצטערת שאנחנו שתיי זרות עכשיו, אני באמת מצטערת שאני
לא חלק מהחיים שלך או בכלל יודעת מה קורה בהם ואני באמת מצטערת
שאת לא פה לשמוח ולבכות איתי ביחד.
כל מה שנשאר זה רק תחושת הפספוס...


Nothing lasts forever, even cold November rain...