[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דיקי סמבן
/
חפיפה

או, טוב שבאת. באמת כבר התחלתי לדאוג, שאני לא אתקע איתה יותר
מדי זמן. אין לי יותר מה לעשות כאן, ובאמת שהתחלתי להתייבש
כאן. הנה היא, שם. תסתכל. נכנסת עכשיו לבאר הזה, עם כל
החו"לניקים והישראלים שעושים את עצמם חו"לניקים. אתה בטח מכיר
את המקום. אבל לפני שתיקח את העניינים לידיים, כדאי שאספר לך
את כל מה שקרה עד עכשיו. אני גם אומר לך למה בכלל התקשרנו
אליכם - בדרך כלל אנחנו משתדלים לפתור בעיות כאלה בעצמנו, כמו
שאתה יודע.
אוקיי, אז אני איתה בערך מגיל 15 שלה - לפני חמש שנים בסך הכל.
אני חושב שהיא חשדה במשהו, כי בשלב מסויים היא אמרה לחבר שלה
(תיכף נגיע אליו) שהיא חושבת שמישהו עוקב אחריה כל הזמן, דואג
לה ומשגיח עליה. ובכן, צדקה, אבל אין לה מושג בכלל עד כמה.
אני לא יודע מה אתה יודע על השיטות שלנו, אבל אנחנו לא אוהבים
את הגישה הישירה - ואנחנו גם לא אוהבים להשאיר דברים ליד
המקרה. יד המקרה בדרך כלל אומרת שאתם והאדון שלכם מתערבים, ואת
זה אנחנו רוצים למנוע. אז מייד כשנכנסתי לתפקיד, הוצאתי אותה
מאיזו חקירה אומללה במשטרה (ילדה מציקה בגן, שהיא וכמה חברות
נטפלו אליה), ושמתי אותה תחת השגחה של אנשים טובים, לובשי
חולצות כחולות - תנועת הנוער שלה. שם היא היתה עד לפני שנה,
ותאמין לי - זה סידר אותה, ואותי, מצויין, לפחות בהתחלה. היא
חשבה שהיא הולכת לשם בשביל המדריכים החתיכים, אבל בעצם הערכים,
ההגשמה, הציונות - כל הדברים האלו שאנחנו עובדים איתם כל הזמן
השפיעו עליה, נתנו לה זהות ובעצם - גם סיבה לחיות, בעיר-הפשע
שלכם, שבה כולם, החל מההורים שלה ועד לחבר הראשון שלה, היו
אנשים שלכם - רעים, אנוכיים, מושחתים, נצלנים ואלימים. אבל אני
דאגתי שלקן שלה יגיעו רק הקומונרים המובחרים, שבטיולים ייצמדו
אליה החבר'ה הכי אידאולוגיים, וכל שנות התיכון, חוץ מפעם אחת,
שבחור רע-לב, שעבד בשביל להקה שהוא לא היה ראוי לה, תפס אותה.
אבל היא הבינה, בעצמה ולבד, שלהסתובב עם האפס הזה לא הולך ביחד
עם כל הדברים הנהדרים שהיא עושה בקן, ובהדרכה, ובתנועה בכלל.
לקראת סוף י"ב הייתי כל כך מוקסם מעצמי ומההצלחה שלי, וכמובן
מההצלחה שלה, שלא יכולתי להפסיק לחשוב עליה ולרצות להיות קרוב
אליה. לא הספיק להסתכל עליה מהצד, לא הספיק לקרוא את המחשבות
שלה ולצפות בחלומות שלה כבסרט סוריאליסטי המוקרן בבית-קולנוע
הזוי שבו יש רק שני צופים, שלא מודעים זה לזה - רציתי לפגוש
אותה, לחבק אותה, לנשק אותה, לאהוב אותה. נכנסתי בגוף של החבר
שלה, בחור נחמד עם נטיות מיסטיות ויצירתיות. הבחור לא ידע
מאיפה זה נפל עליו, וכמובן שגם היא לא הבינה, איך פתאום, ככה
באמצע שיחת נפש שלהם לרגל יום ההולדת שלה, הוא נשבר ומתחיל
לבכות באלם במשך דקות ארוכות. אבל אחר-כך, כשהוא קם, אני הייתי
בתוכו, אני חיבקתי אותה ואמרתי לה "עכשיו אני באמת אוהב אותך.
ברמה הכי נמוכה של המציאות, בצורה הכי ישירה שאפשר, אני אוהב
אותך".
ואהבתי אותה, ועזרתי לה, והייתי איתה בכל מקום, ונתתי לה מהקסם
שלי, כמה שיכולתי, קצת מעל למה שבנאדם רגיל נותן - אבל היא לא
ממש שמה לב. יכול להיות שעשיתי טעות, יכול להיות שלא הייתי
צריך להגיע לכזה קשר ישיר וקרוב אליה - אבל מה יכולתי לעשות?
אהבתי אותה. ואהבה אסור לעצור - פשוט אסור, זה מנוגד לכללים
שלנו.
ואז תנועת הנוער, שאני שלחתי אותה אליה ואני שמתי אותה כמשמר
עליה ועל נפשה, שלחה אותה לקומונה בעיירה נחבאת אי-שם, מעבר
לצומת מרוחקת הטמונה בין שני הרים מיוערים בפינה נסתרת בצפון.
מה שהיה בתוכה ישב שם כבר חמש שנים כמעט - ההקרבה, הנתינה,
האכפתיות, האהבה לכל אדם ולכל ילד, שצריך אותה, את הידיים
העוזרות והמחשבות העליזות והרעיונות היצירתיים שלה. נתנה הכל
לכולם, כמו מלאך, סליחה על האירוניה. כולם פרחו סביבה, כולם
שמחו וחיוכים התרוממו סביב, כמו בלונים צבעוניים בעיירה שלא
ידעה מראה בלון מהו עד שבאה אליה הקומונרית החדשה. חשבתי לי,
שעם הקומונה, והתנועה, והמטרה, שום דבר רע לא יקרה לה בלעדי.
חוץ מזה שהמצפון שלי התחיל להציק לי, כי בכל זאת מה שעשיתי
לחבר שלה היה מאוד לא מקובל, ועוד היה חסר שהשומר שלו יבוא אלי
בטענות (הוא לא בא, אגב, ואין לי מושג מי זה, לדעתי הוא נטש
מזמן. אולי הוא בכלל היה מישהו משלכם?). עזבתי את החבר שלה,
בקיץ של סוף הקומונה, והחבר, סוף סוף עם מחשבותיו ורגשותיו
החופשיים, מייד נפרד ממנה ונסע לפסטיבל בחו"ל, למצוא אחרת טובה
יותר ממנה, או אולי אחרות טובות יותר ממנה, אני לא יודע. אני
לא כל כך מתמצא במה שעבר לו בראש מהרגע שעזבתי אותו - אבל אני
לא מבין איך מישהו יכול לעזוב מישהי כל כך קסומה ומיוחדת, בטח
לא אחרי כל מה שהשקעתי בה.
בכל מקרה, כאשר החבר עזב אותה, היא נשארה לבד, והקומונה נראתה
כבר שונה לגמרי, והתנועה  כבר לא נתנה לה ערכים וטעם ומשמעות -
רק להתגבר, להמשיך הלאה, להשתנות, עברו לה בראש. ישבתי
וחיכיתי, הסתכלתי מסביב וחיפשתי דרכים אחרות לעזור. וככה, מתחת
לאף שלי, בלי שבהתחלה יהיה לי מושג בכלל מה קורה, היא התחילה
להשתנות.
זה התחיל בקשר אחד קטן, שולי וחולף, שנגמר באותו מקום שבו
התחיל - במיטה שלה. אחר כך עוד אחד, ועוד אחד, ועוד כמה - לנגד
עיני המזועזעות התפוגגה לה כל מחשבת-אהבה מלבה, ובעוד לבי הופך
לעיסה חבוטה של צער וחוסר-אונים, החלו גם החברות שלה לנטוש,
בזו אחר זו, וכל מה שנותר לה הוא מה שיכלה להשיג במועדוני העיר
הגדולה בתמורה לגופה דק-הגזרה. והיא תמיד היתה צעד אחד לפני -
אם חשבתי להיעזר בחברות שלה, אלו קמו והלכו, מלאות בשאט-נפש
וחוסר-הבנה. את התנועה כבר לא יכולתי להפעיל - היא כבר היתה
בצבא, והצבא חזק ממני, ובכלל לא קשור אלי, יש לו מטרות אחרות.
ומול נחשול מערכות-היחסים החד-פעמיות, חסרות-המשמעות, המבוססות
על תאוות-בשרים של מוחות מעוותים ועל דחיה וניכור הולכים
וגוברים, לא ידעתי מה לעשות. ממיטה למיטה וממכונית למכונית,
צעדה היא אל תוך אפלה מיוזעת של עשן סיגריות ושפתיים רוטטות על
בשר תם. בצעד של יאוש, הימרתי על כל הקופה המועטת שנותרה לי,
וכמעט נגד רצונו, חייג החבר לשעבר, שאותו עוד הכרתי, את המספר
שלה. אבל גם אחרי שנפגשה איתו, סירבה להוסיף גם את מעט
היציבות, המשמעות והאהבה שהוא יכל להציע, למסלול חייה רצוף
אהבות-החינם ואורגיות-התאווה. זו היתה הבחירה החופשית שלה, לא
יכולתי לשנות אותה, אבל לא יכולתי גם להשלים איתה.
עוד חודשיים "משכתי" ככה, בחוסר-אונים, מביט בה בעינים כלות,
ידי ספוקות זו לזו, רואה את גופה מחולל, הופך לרכוש הרבים
ולרכוש הציבור, ואני צועק, אבל קולי לא נשמע - מי ישמע קול שבא
מהעולם הבא, שאינו עשוי גלי קול אלא אנרגיה קוסמית, שאינו נובע
מרגשות הניתנים להבעה במילות בני-אדם אלא מאהבת-חינם לאדם
מסויים באשר היא אותו אדם?
ובחוסר-אונים ראיתי אותה מפסיקה להרגיש, מפסיקה לאהוב, מפסיקה
לראות את עצמה במרכז עולמה, ובסוף גם מפסיקה לשמור על עצמה. כן
כן, אולי פה באמת טעיתי, כי יכולתי לשנות את ההסתברויות, אבל
קרה מה שקרה, היא לא נזהרה, ובאחת מלילות הזימה להריון נכנסה.

תראה, אני עדיין יכול להוציא אותה מזה, סך-הכל בשביל זה אני
כאן, אבל אני ראיתי את מה שקרה בחצי שנה האחרונה, ושום דבר,
מתוך המעט שחשבתי עליו, לא הועיל. גם אם היא תקבל מחר, והכל
יהיה בסדר - היא פשוט תמשיך עם המעשים הרגילים שלה. ולהעניש
אותה בילד שהיא לא רוצה - אסור לי. אנחנו לא מענישים - רק
עוזרים, אתה יודע. בכל אופן, כל המעשים האחרונים שלה הם הרבה
יותר התחום שלכם מאשר שלנו, וזו הסיבה שהתקשרתי אליכם. אין לי
חיבה גדולה לא אליכם, לא לדברים שאתם מאמינים בהם, ולא לאדון
שלכם - אבל העולם הוא כזה, ואם היא מאמצת את מנהגי החטא ומסרבת
לבנות משהו מחייה, מסרבת לשמור על חייה ורק משתעבדת לכוחות
הרוע בעולם - אין לי יותר מה לעשות. עיני הירוקות דומעות טל,
ושפתיי לא יוכלו לחייך עוד לעולם, אבל אין לי מה לעשות איתה.
מכאן והלאה, היא שלך. אולי כוחות הרוע שלך ישמרו עליה. אולי
תמצאו לה איזו מטרה, איזו משמעות, ואז תשאירו אותה בחיים ותתנו
לה קצת שליטה עצמית.
טוב, אתה יודע כל מה שאתה צריך לדעת. הנה הסולם שלי מגיע, אני
הולך מכאן. אני כבר רואה את הזרועות השחורות של החושך סוגרות
עליה. תשאיר אותה חופשיה, רק קצת, בבקשה, למען מה שהיא היתה
פעם, אני רוצה לצעוק לך - אבל אני יודע שהיא כבר לא שלי. לא
היה לי מה לעשות, הגעתי למבוי סתום ומסרתי את הפיקדון שניתן לי
- עכשיו זה לא תלוי יותר באף אחד. בעצם, אולי זה קצת תלוי בה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
גזענות בסופר-

עוגיות
מזרחיות!
זחוק תימני!
שניצל וינאי!


לאנשים אין
גבול!
חגלה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/6/01 12:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דיקי סמבן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה