צרחה נשמע מחדר המטאטים וברגע שהיא דרכה בתוך החדר הקטן
והמעופש היא כבר ידעה, שאת גופת לואי השרת המוטלת ללא רוח חיים
בקצה הוא השאיר בשבילה...
זה החמיא לה, בכל פעם שראתה את התמונה הזאת היא ידעה שהוא מחפש
קרבה אליה.
היא לא ידע איפה הוא אבל ידעה שהוא קרוב, קרוב מידי אפשר היה
לומר... הימים שלה איתו היו המאושרים בחייה, היא בדיוק נזכרה
בירח הדבש שלהם בחופי השנהב איך הוא רדף אחריה ואיך הם נשכבו
על החוף ונהנו מהבריזה.
מאז איבדו את בנם אריאל כאשר שהו בחופשה באנטליה שבטורקיה, מה
שהתחיל כציור קלאסי של דונטלו על ילדון אדום שיער ומלא חיים
רודף אחרי פרפר צבעוני באחו, נסתיים בסוף גרוע כמו נתלש מסרט
אימה דרג ג' בערוץ ארבע אשר נתקע בין השידורים החוזרים
האינסופיים.
כבר שנה למותו והסיוטים עדיין רודפים אותה , איך נשמטה הקרקע
מתחת לרגליו כאשר הגיע לקצה הצוק, את הנישואים היא כבר ידעה
שלא תוכל לשקם הם איבדו את החוט היחיד שקישר בינהם.
זאת כבר הפעם החמישית שכנראה והיא תצטרך לעזוב את העבודה שלה
בגלל גופה מיסתורית, זה כבר קרה עם איש הדואר כשעבדה בלישכת
ע"וד בניו יורק, אחר כך שוב כאשר מצאה את גופתו של המנהל שלה
כשעבדה כמלצרית בפאב על החוף בתל אביב ועוד פעמיים שהיא עצמה
אפילו לא מצליחה לזכור...
רק שהפעם היה משהו שונה, הפעם היא הרגישה את פעימות ליבו היא
לא ידעה מאיפה וגם לא רצתה לברוח היא חשה בסוף קרב, היא תמיד
חשבה שלא יוכל לפגוע בה, נשמעו רעשים מעליה ומהדלת מאחוריה
והיא קפאה לא הנידה עפעף, המאבטח הגיח מדלת המשרד ממש בחלקיק
השניה שבו צנח לו הנרי מתעלת האיוורור, כנראה שרצה לגעת בה
בפעם האחרונה שלהם, היא הספיקה להסתובב לקראתו כאשר רעש ירייה
מכיוון המאבטח הרעים את החדר, עוד לפני שרגליו של הנרי פגעו
בריצפה הכדור פילח דרך ליבו ופגע בחוליה האחרונה בעמוד השידרה
שלה, ועיניהן ליוו אחד את השנייה תוך צניחתם לריצפת המשרד
ונראה כאילו וידיהן מושטות אחד כלפי השנייה, נראה כאילו שלולית
הדם סביבם יצרה את סמל האהבה הנצחי, ה-לב , הם תמיד נשבעו ללכת
ביחד עד הסוף המר ושלוש השניות האחרונות בחייהם איפשרו זאת...