הוא בהה בתקרה, ניסה להאחז בשברי חלום חמקמק, הוא זכר גן גדול
וחבורת ילדים רודפת אחריו והוא מבוגר וגדול מהם ועדיין מפחד
מהם ובורח, והוא מגיע הביתה ונכנס רגע לפני שסגרו עליו והוא
שומע אותם צוחקים מבחוץ וצחוקם מרעיד את הקירות, אמא בבית
דופקת שניצלים מחייכת, אמא כבר מתה ואמא אומרת לו: " אורי'לה,
הם צוחקים איתך, לא עליך" והוא יודע שהיא משקרת.

הוא ניסה לגנוב עוד כמה רגעים במיטה, פחד מהיום הזה, היה מעדיף
לא להתעורר לעולם, הוא שמע קול זרימת מים ושקשוק כלים, הוא
קילף את עצמו מהמיטה, חדר לשרותים ובתנועה בוטחת הטיל את
מימיו, תוך כדי זרימת המים הוא בחן את עצמו במראה, הוא תמיד
הופתע מחדש לגלות את בבואתו, תמיד הוא נראה לעצמו שונה, היום
הוא נראה כגבר אירופאי, נאה, בלוריתו התנופפה, עיניו חדרו מבעד
זיפי זקנו נצנצו מדמעות שינה ועצב, הוא התמכר לעצמו עד שלא שם
לב שטיפטף על עצמו כמב טיפות סוררות, הוא מיהר לנגבן.
הוא הגיע למטבח. החדר הכתום היה מלא אור ויעלי עמדה ושטפה
כלים, היא שטפה באריכות הקדישה תשומת לב לכל כלי, הכלים זכו
למקלחת הגונה תחת ידיה ונראו מרוצים ורעננים מתמיד. יעלי לבשה
חולצה שלו, חולצת פלאנל משובצת, חולצת פלאנל משובצת ותחתונים,
הוא הכי אהב אותה ככה, שבירה ונגישה בתוך החולצה שלו, מוגנית
בין המשבצות. הוא התפלא כשהבין שהוא נמשך אליה, במפתיע הוא
הדביק נשיקה רטובה על לחיה, יעלי התחמקה מאחיזתו, "קודם תרחץ
שיניים", הפטירה והמשיכה לשטוף באדיקות.
הוא נסוג, העמיד לעצמו קומקום על הכיריים, "רוצה קפה, יעלי?"
היא לא ענתה, המשיכה לשפשף, הכיר שפעמים כה רבות התחמק ממקלחת,
מצא את עצמו מקורצף, אדי האקונימיקה הכבידו על הבוקר, אורי פתח
חלון, בחוץ שחקו ילדים, החופש הגדול בעצומו, אורי סגר חלון,
"עדיף להחנק חשב.
יעלי הניחה לכיור ונטפלה לשיש, "צריך לרסס" הודיעה קצרות
"נמלים בנו כאן קן, אורי היה עסוק בספרית פרחי הבר שבלוח השנה
מתנת החברה להגנת הטבע ולא הספיק לענות, יעלי בתגובה כבר
הספיקה להתיז חצי מיכל, מטביעה את הנמלים המופתעות בקצף לבן,
ריח הריסוס התערבב עם האקונימיקה ואורי השתעל שעה ארוכה.
"אולי תפתח חלון", פנתה אליו, רוטנת, "אני נחנקת", אורי פתח
חלון, הילדים התרחקו, אורי נשם לרווחה.
יעלי תלתה בו עיניים כמבקשת ממנו משימה חדשה להרוג בה עוד זמן
ארור, אורי שתק, הוא ער רק כמה דקות וכבר רצה לחזור לישון.
יעלי החלה מתגרדת, "אני חושבת שנמלים הולכות עלי" "אתה רואה
משהו?" שאלה, הוא קם אליה, גבוה ממנה, היא מגיעה רק לחזהו,
יעלי הילדה שלו הקטנה, נמלים לא ילכו עליה, הוא לא יתן להם,
הוא חיבק אותה, היא נתנה לו, שתלה את פניה בגופו, מנסה לנשום
דרכו קצת אויר נטול אקונומיקה. ויעלי בוכה, כמו שילדות בוכות,
היא מתפרקת עליו, הוא צריך להיות חזק.
"די, די הכל יהיה בסדר" משפט חסר טעם, מעין רפלקס מותנה שמגיע
שאין מה להגיד, אורי מנסה לעצור את הזרם, הוא כבר התחיל לשנוא
אותה.
"אתה יודע איזה יום היום"? אם הוא יודע איזה יום היום? הוא כבר
שבועות עסוק בניסיונות לעצור את הזמן ורק שהיום הזה לא יגיע,
"לא איזה יום?" "היוא הוא היה צריך להיוולד" ענתה ובן רגע
ניתקה ממנו והפסיקה לבכות, "היום היה יכול להיות לנו ילד קטן,
תינוק משלנו, היום יש יומלדת לבן שלנו שמת" הוא התקשח, " אין
מה לדבר על זה, היום זה יום רגיל, די זה כבר נגמר", היא לא
ענתה, בהתה החוצה אל הילדים המתקרבים וסוגרים עליה, הוא שנא את
השתיקות שלה, תמיד דרמטית, "יעלי..." הוא ניסה להיות רך "את
חייבת להמשיך, את יותר מדי זמן בבית", אני צריכה לטפל בבית"
ענתה, "גם הוא יכול למות" הוא שתק, אין לו מה להגיד על זה, היא
מאוהבת בניסוחים הפרוזאיים שלה, אף פעם לא מדברת נקי.
"אתה שונא אותי" הפריכה את התיאוריה שלו, "אתה שונא אותי
ובצדק, אני הרגתי לך את הילד, למה אתה נשאר איתי? אני רוצחת"
מה פתאום שונא אותך ?! די לקשקש, אורי ניסה לכעוס, "את לא הרגת
את הילד, היתה הפלה", "שום הפלה! הילד שלנו התאבד, ברחם שלי
הוא התאבד, הוא ידע שאני לא טובה בשבילו", אי אפשר היה לעצור
את יעלי, מסננת ומשפשפת את ידיה בלחייה לכסות על חיוורונה.
אורי עצר את השיפשוף, חיבק את יעלי מאחור, זאת היתה תנוחה
מסורבלת ויעלי מהר מאוד נחלצה ממנה, "אני יוצאת החוצה" לאן
יעלי? "לבית הקברות, אני עולה לקבר שלו" אבל אין לו, יעל, אין
לו קבר.
היא כבר היתה בחדר השינה והתלבשה, הוא נאנח, צריך ללכת לעבודה,
הוא הסתכל החוצה, הילדים שיחקו בחצר שממול, צוחקים, הוא ידע
שצוחקים עליו, מכל מקום שמע את הצחוק שלהם, הוא חזר לכוס הקפה
שלהם, הקפה היה כבר קר, הוא נורא רוצה את אמא עכשיו, אמא כבר
מתה.