גם כשעוד הינו ביחד, לא הצלחתי להבין מאיפה את שואבת את כמות
העצב האדירה שנקווית בתוך עינייך. תמיד משהו העיב עליך, כמו
מין עננת צער עצומה. וגם בחיבוק או בנשיקה, הייתי מרגיש אותך,
עצובה כתמיד. ובליטוף קל של לשון הייתי מנסה לנחם, לרפא את כל
מכאובייך.
ואני נפרדתי ממך, מנסה להיות גיבור כתמיד והבטחתי שנשמור על
קשר. אבל אז ראיתי אותך וכמו כדי להכאיב לי יותר, ראיתי גם את
ים הדמעות בשתי עינייך, המנסה לפרוץ החוצה. מנסה להתנחם בין
חברייך, אך בכל זאת - משהו מפריע. והפעם אני יודע את הסיבה ואף
מכיר את הגורם. והידיעה שאני אחראי למצב הרוח שלך, רק ללחוץ ON
או OFF ורוחך תישמע להוראותיי, גם כשאנחנו לא ביחד - הידיעה
הזאת מכבידה עלי ומעיקה.
ילדונת קטנה שלי, בחולצת פרחים ורודה דקיקה וג'ינס צמוד מתרחב.
השרשרת שקניתי לך משלימה את התמונה, וכששיערך מפוזר את נראית
כמו ילדת פרחים קטנה. מנסה לחזור 40 שנה אחורה, לשנים שעוד היה
טוב ומתנהגת כמו מסוממת. שיכורה מהריח והטעם של כל דבר חדש
והכל בעצם מרגיש לך כמו LSD. ובאה אלי, וחוזרת אלי, צוחקת.
בצחוק הזה שלא שמעתי כבר 3 חודשים, הצחוק שבו מתנגנים
הפעמונים. ואומרת לי שאת אוהבת אותי ואני דוחה אותך מעל פני.
ואת שוב מתרחקת - לשנייה קלושה חודר העצב לעינייך ואני חוזר
לעצמי ומשתדל לשכנע את נפשי שיותר טוב לה בלעדייך.
ובפעם הבאה אני מחליט לספר לך עד כמה אני מצטער ושהכל היה טעות
וכבר אוזר את כל האומץ שאין לי ובצעד הראשון שאני עושה, בדרך
לסגירת המרחק העצום, אני רואה אותך, מחובקת בזרועותיו של אחר.
אין לי שם ליצירה, זה סתם משהו ששמתי כדי לרצות את העורכים...
יש למישהו רעיון? |
