שיר ישן ומשופץ מעט, שלמרבה הצער נכון גם לימים אלה.
מוקדש לכל מי שאיבד מישהו ולכל מי שאבד.
נכתב בתחילת תקופת הפיגועים, אוקטובר 2000.
הירח המלא,
עגול וגדול,
זורח לו במרומים.
ואני,
מחלון חדרי,
רואה אותו לפעמים.
הלבנה,
סהר דק באמצע הרקיע,
שזורח במלוא לובנו,
מרגיע את נפשי הדואבת,
סולינארי בכבודו ובעצמו.
זורח הירח בשמי הלילה,
ברקיע מלא כוכבים.
מדליק תקוות חדשות בארצנו,
ומרגיע את נשמות הנופלים.
בארץ ישראל התקווה היא הכל,
וקרני הירח מדליקים בלי לחדול-
שלהבת תקווה שתפרוץ במחול-
לאורו של ירח ברקיע כחול.
החלק הבא חדש, נכתב באופן ספונטני בזמן הקלדת שורות אלה.
עכשיו כבר לא רואים אותך מחדרי.
עכשיו יש גג מחוץ לחלוני.
גג שמסתיר לי את כל השמיים...
מצד שני, הן לא מופנות לחלון יותר,
העיניים.
איפה המבט המנחם?
הוא חסר לי.
איפה ההרגשה החמה שבעבר מילאה לי את הלב?
זאת שעזרה לי להתמודד עם הכאב?
אין אותה יותר.
לפחות עכשיו יש עם מי לדבר.
ואני אומרת דבר אחד:
אסור לנו לוותר.
סולינארי,
עינייך עצומות.
בבקשה תפקח אותן,
אל תשאיר אותי לבד עם הדמעות. |
