החיה שוב מקוננת בי,
כבר יצאה, לא יכול לעצור בעדה.
הטירוף כבר ידוע- ולא מחפש לברוח ממנו
ה"פרוייקט"
יותר מידי דברים אני אוגר אצלי, יותר מידי זמן.
הגיע הרגע שאני צריך לשחרר חלק ממה שקונן בי מאז שאני זוכר את
עצמי.
התוצאה לפניכם.
.וכך מגיע לקיצו מסע ארוך, של חודשים רבים, מאז שהחלטתי לפרסם
כמה דברים שכתבתי, אך לא רציתי לרשום רק בשביל הפרסום- זה הרי
נוגד את כל מה שאני לועג לו, ולכן פרסמתי פה הרבה חומר ישן
שלי, עם תיקונים מינימליים.
הרבה השתנה בי מאז שאחזתי בפעם הראשונה את העט וכתבתי שירים
באותו לילה בשירותים, או אז, רק אז הבנתי את הכח העצום שיש
בהעלאת הרגשות האישיים שלך על הכתב.
עדיין יש לי רגשות מעורבים בהפצת ה"פרוייקט" הזה, משום שאני
עוסק בהלקאה עצמית, ויכול להיות שחזקה יותר מידי, אבל לעיתים
אני ממש ממש רוצה להוציא את הפרוייקט הזה לאור.
אתם מסתכלים על הניסיון הראשון שלי, בתקווה שיהיו עוד, ושאני
יהיה הרבה יותר שלם איתם.
אם אתם מכירים אותי, אתם בטוח יודעים שאני שונא מחמאות,
מקסימום תוכלו לבקר אותי ואת החלטתי להוציא לאור את הפרוייקט
מהמחשב, אבל, עקרונית, אני חושב שאני אעדיף התעלמות.
אם אתם לא מכירים אותי, או שבאמצע הלילה בא לכם לכתוב לי משהו
אז, כמה מודרני, אתם מוזמנים לכתוב ל:
royec@hotmail .com
אני מודה לפולניה שלי שבזכותה חזרתי לפרוייקט, ומי יודע, אולי
יום אחד אזכה גם בפרס נובל לספרות, ושהכל יתחיל מהסיפרון הקטן
הזה- הפרוייקט.
יולי 99
רועי קריסטל (ליבהבר)
נותן לך עוד נשיקה במוחי
מחבק אותך אל תוך ליבי
לחי אל לחי,
שפה מול שפה.
נושם את ריחך אליי,
מעביר יד בין שערותייך,
ממשיך לחבק חזק
לשוני עוברת אל אוזנייך,
משם יורדת אל צוואריך..
.ומסתיימת בפיך.
עוד נשיקה,
ועוד אחת
מרגיש כ"כ בטוח וחם-
האושר זורם ביננו
ידיי תופסות את ידייך,
אצבע אל אצבע מחזיקות-
לוחצים חזק, אין מגע ביננו
ושוב מתחבקים.,
נושמים לרגע, לפני שנתחיל מחדש........
(אני אוהב אותך)
הרגש מת,
הלהב הקר חתך בו
לא נשאר לאן לברוח
הגיבורים כבר מתו מזמן
כל הפרות כבר שחוטות
כל הזכרונות כבר מחוקים
מכאן כבר אין לאן
היה ונגמר
כבר לא רואים, לא שומעים כלום
מסביב רק השקט הנצחי- המוות המובטח
.האדישות שהביאה אותי לכאן כבר,
כבר מתפוגגת
לא יכול להמשיך
הוקדש לאינה, בזמנים יותר טובים
מהפעם הראשונה שראיתי אותך,
ידעתי שאת האחת
את יפה יותר (מכל אחת שראיתי),
חמודה יותר, מתוקה יותר
נהדרת הרבה יותר
מרגיש ביטחון איתך, ורק איתך
.ושהעולם יתפוצץ!
רוצה אותך לידי, לצידי
רוצה שוב לחבק אותך,
להרגיש את טעם שפתותייך
להעביר את ידיי בין שערותייך......
להרגיש אותך
אלוהים לא יודע
אלוהים לא יודע,
החרש לא שומע,
זעקתם של האומללים רבה היא.
אלוהים לא יודע.-מה איתי
בזעקות שבר רבות הולכים אנו בחושך,
עדיין מחכים למושיע (וזה לא אתה)
שיוביל אותנו מהסבל שלנו, מעצמנו.,
אין סיכוי, וזה מגיע לנו- כולנו נמות (וזו נחמתי היחידה)
נישרף באש התחתיות.
אין יותר תקווה בשבילנו, כולנו נידוניים לכלייה.
רשעים גמורים, שונאי אדם.
ריקנות סובבת אותי, עד לנקודת השבירה
זיהום פושע בתוכנו.
מוות מסביב, אברים קטועים- שחור
. וחושך צלמוות
וזה מוקדש לך מליבי שמילאת אותו.
מילאת אותו בכ"כ הרבה,
אבל מה זה שווה אם בסוף את נעלמת לי?
ומאיתנו לא נותר.רק ,
רק זיכרון חלוש
היה ונגמר
כבר לא רואים אותך
לא שומעים כלום
.האדישות שהביאה אותי לכאן כבר,
כבר מתפוגגת
לא רוצה להמשיך לחשוב עלייך
לא צריך אותך בכלל
לא רוצה להמשיך
רוצה להפסיק..
ורק החכמים יודעים
ורק החכמים יודעים מה לעשות, מתי ללמוד, לישון לחיות!
אנו, הקטנים, תלויים בחוכמתם,
לבדנו אנו חלשים, מתים
ורק החכמים יודעים מה איתי ואיך אני עכשיו
ומה אני רוצה ומתי
ורק החכמים יודעים למה אנחנו ככה ולמה בני-אדם.
ולמה הרצח בעיניים
ורק החכמים יודעים מה לכתוב (כי יש להם תעודות)
וכבר הם בקיאים בדיני אחרים
ורק הם לא יודעים לאן אנחנו הולכים,
וזה בעצם כל ההבדל כי הם טיפשים!
ורק אני יודע מה קורה, ולמה ואיך,
ואני לא כמותם-הם צבועים וממורמרים
ואני כמוני (תודה לאל),
מי יבין לב חושב?
הבלים
הכל בנוי לפי חומריות בעולם הזה,
הכל לא לפי חוקים, אלא לפי רשעות,
לטייל יצאתי, ואת נפשי חיפשתי
ומצאתי רק שטויות-את הבלי סכלות האנשים!
הם טיפשים!!!!!!!
הלוואי ויחדלו, ולא יהיו עוד.,
בשם חוקים הללו הלכתי, ותאבד דרכי לבלי שוב,
עוד קול קורא באבדון, מוות מסביב ולא יספתי!
רק שוב ללכת מכם מבלי שוב
לכו, העלמו מעל עולם זה כי לא לכם הארץ
-הענווים ירשו אותה, ולא הפושעים-א ת ם .!
בני-אדם, לעד תהיו מקוללים, ורק אני ואחדים משכמותי נתעלה מעל
לזוהמה,
., אך לעולם כבר לא תחל הפריחה.
כתב לו זלזל
עוד יושבים וחושבים מה לכתוב,
לך, למיסתורית היפה שבאוטובוס
על החיים, על המוות,
על האנשים, עליי.
על העולם, על הביזיון,
על האתמול, על (כמה נדוש) המחר,
על יפת, על מלכישוע,
על הסכנה, על האהבה,
על הא, על דה,
על ספונטניות, על הכנה,
על הפחד, על האימה,
על הספרות, על השירה,
רק רציתי לציין שמשעמם נורא
כאשר בלכתוב חפצה נפשך
ואתה עוד עסוק בשטויות,
ואתה עוד אחד,
ואתה כולם גם יחד-
השמיעו קול שאגה,
הציוץ שייצא לא מובן יהיה,
כי נתימרתם להיות מה שאינכם
מה שתמיד לא תצליחו להיות.
את
רק כדי לא להיות חריג,
נטע זר בתוכנו
(ואני מקווה כי הנני)
זה נועד בשבילך,
בשביל האחת והיחידה בחיי.
בשביל הקסומה בממלכת האדמה-
בשבילך...
בשביל הזכרון שעוד נותר לי ממך,
בשביל ריח שיעריך.
למענך, האחת והיחידה.
שעוד נותרת תמימה
שהחיים עוד לא השפיעו עלייך
בגלל המרחק ביננו
בגלל שעוד אין אנחנו
בגלל שלא יהיה.-
עיניים ים, שמיים תכולים
את כה קרובה, אבל,
אבל אין מגע
את כולי, כל עולמי
לנשק רק את שפתותיך.
.ולמות
היפה בנערות תבל.
העיניים משגעות!
והתמימות.
התמימות היא של ילדה.
את שקטה בינתיים,
המפלצת עוד לא השתלטה עלייך.
הכל עבור שמך אתן,
הכל רק בשבילך!
את היופי היחיד שנשאר בעולמנו
את התקווה שמפעמת בליבי, בלב כולם
את הילדה שלעולם לא אזכה לה
אין כבר כוח לשירי אהבה,
נמאס להיות נחמד!
וכולם ילדים, טיפשים וקטנים
מתי בגרותם-לא נדע
נכון, חושב עלייך,
אבל גם את נמאסת!!!!!!!
למה עוד ייסורים כשניגמר?
די, לאן אנחנו הולכים?
כולנו?
יש לי בחילה משירים מרגיעים,
נפשי לעולם לא תמצא מנוחה,
נפשי לעולם לא תנוח
אני בז לעוסקים בשירה
-מכירת עצמך בשביל קהל
אני בז לאותם אומללים שאין להם אלוהים,
והולכים הם, ומתלהבים הם מגיבוביהם
ולכל העולם חושבים הם שיגיעו.
די, בבקשה, נמאס מכם!
לכו ותעזבו אותנו לנפשנו,
תלמדו ייסורים מהם,
הכניסו קצת רגש
.
טוב, מה כבר יש עוד לצפות מאנשים???
מוקדש לך "לנשמתי התאומה", למרות שאת יותר מתוסבכת ממני!!!
אוהבים אותו דבר בכל
תמיד מדוכאים,
כל העולם נגדנו,
לא מבינים אותנו, לא משנה.
הכל תמיד צריך להיות להם ברור
חלאות אדם, תמיד מתערבים
וגם תמיד אתה לא בסדר-.
רק הם-תמיד!!
אנחנו זן מוזר, זן נכחד
לבד
בלי אף אחד
כי אף אחד לא מבין אותנו
כולנו צבועים
לא מובנים, אף אחד מאיתנו
ורק קומץ שירים עוד נותר בידינו,
ולחשוב שהם האחרונים בחיינו
שהם עוד איכשהו מבטאים את תחושותינו
לא המזוייפות.
כמו כולם!!
אין עוד אף אחד בעולם
כולם נגדנו
תמיד אנחנו אשמים,
אנחנו "המוזרים"
לא צריכים אותנו,
העולם יתפרק בלעדינו
ואף אחד לא מבין משכמותנו!
לבד
לבד תמיד
בחשיכה מוחלטת
תמיד!!!!
אבל, אסור לעצור
חיינו הולכים
חיינו טסים, בלא אפשרות לעצור
תמיד מוכרחים להיות הליצן
תמיד האשמים,
למרות שאנחנו כאלה...
אבל תמיד הם תוקפים,
בלי סיבה מוצדקת
לא רוצה לעצור,
לא יודע לאן זה מוביל
לא רוצה בלעדייך
לא רוצה להמשיך
לא רוצה עוד כלום, הכל נאמר
לא רוצה לנשום כאן יותר!!!!!!
לתהום, בעיניים פקוחות (על קצה המזלג)
מאת: רועי קריסטל ליבהבר
לאן המדינה מתדרדרת? לאן שלא תפנה, איפה שלא תסתכל, בכל מקום
שלא תהייה תראה רק שחיתויות, גועל נפש, אובדן אידיאולוגיות,
אלימות התאכזרויות שונות ובעיקר שנאה.
גם במישור הלאומי אין הרבה ורוד. הממשלה הנוכחית, בינתיים,
איבדה כל פרופורציה אפשרית, אך אין שום אלטרנטיבות אחרות, כל
חברי הכנסת עסוקים בריבים קטנוניים ובאמת לא איכפת להם מהמצב
הגרוע במדינה. כל יום ישנן התנגשויות אלימות בין פלשטינאים
לחיילים ושוטרים ומ"ס הנפגעים, משני הצדדים, עולה בעלייה
מפחידה. האלימות בישראל כבר שברה כל שיא אפשרי, לרוב הנוער
הישראלי כבר לא איכפת וכל יום שומעים על מעשי אלימות מזעזעים
שבני נוער מבצעים אחד בשני: בין אם זה ריב שהופך לקטטה אלימה,
שבסופה ישנם פצועים או הרוגים, או בין אם זה מעשי התעללות
מינית. נראה שאף אחד לא מבין את חומרת המצב הקיים בישראל היום:
לא הפוליטיקאים, שממשיכים ללכלך את שמם ואת שמה של הפוליטיקה,
לא השופטים ה"מכובדים" שמקלים באופן תמידי עם אנסים וחולרות
אחרות ובמיוחד לא הציבור הישראלי, שהוא בכלל ציבור עיוור
ומטומטם שתמיד בוכה שרע לו במצב הנוכחי, אך במו ידיו הוא מרע
אותו יותר. אין לנו שום תקווה. הקרע בין כולנו גדול מידי. אני
צופה נבואה אפוקליפטית על עתיד המדינה, כי הרי נהיה יותר קשה
מיום ליום ולהתעלם מהמצב ולהמשיך להגיד "יהיה בסדר" כאשר כבר
הכל מתפוצץ בפנים, זהו דבר בלתי אפשרי, אפילו לציבור הישראלי.
.ומאיתנו, כבר לא נותר.רק,
רק זיכרון חלוש-
היה ונגמר
כבר לא שומעים כלום
.האדישות שהביאה אותי לכאן כבר,
כבר מתפוגגת
מבלי להמשיך.
זהו, הגיעה לקיצה "יצירת המופת" הראשונה שלי.
בקריאה מחודשת של החומר הגעתי למסקנה שאני לא מסכים יותר עם
חלק מהנאמר בשירים, אך נאמן לעבר ניסיתי לערוך ולחדש כמה
שפחות.
אין מה להגיד, התבגרתי מאוד מאז תחילת הפרוייקט, שהוא בעצם שם
נרדף לכעסים, פחדים ורגשות שליוו אותי במשך שנות התבגרותי,
וחלקם עדיין מלווים אותי עד היום. כיום אני מחשיב את עצמי יותר
מתון, יותר רציונאלי ויותר מחושב, דברים שבזתי להם עד לא מזמן,
אבל על זה בדיוק ניסיתי לכתוב- רציונאליזם ריגשי.
טוף, תם אך לא נשלם, מקווה שאהבתם, זבשכ"ם אם לא, אך אל תטריחו
את עצמכם לעדכן אותי.
בתקווה לעתיד טוב וכואב עוד יותר, ולעוד הרבה חומר שייצא
לאור
רועי קריסטל ליבהבר
דצמבר 99 |
